בשבת הקרובה, המכונה גם שבת שירה, על שום שירת הים ששרו בני ישראל מיד לאחר קריעת ים סוף, ניתנת לנו הזדמנות נפלאה לעצור ולבחון את מידת הכרת הטוב הקיימת בחיינו.
הגמרא מלמדת אותנו כי באותו מעמד נשגב, מיד לאחר ההצלה הפלאית מחיילי פרעה, עמד העם כולו יחדיו, ומתוכו פרצה באופן ספונטני שירת תודה והלל מופלאה, מעומק הלב.
התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובנו הוא לראות את חצי הכוס הריקה.
אנו משקיעים אנרגיה וזמן רבים מדי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו.
ביהדות קיים מושג יסודי הקרוי הכרת הטוב, שמשמעותו להפוך את נקודת המבט, להחליף את המשקפיים שדרכם אנו מתבוננים בעולם, ולסגל מחשבה חיובית במקום מחשבה של חיסרון.
במקום להתמקד במה שאין, להתחיל לראות את מה שיש.
פעמים רבות אנו סובלים מכפיות טובה, שהיא ההיפך הגמור מן התודעה היהודית, ושקועים בדמיון על מה שעוד חסר לנו.
אין לנו בית מספיק גדול. אין לנו רכב מספיק חדש. אין לנו בן או בת זוג מספיק יפים, נחמדים, מצחיקים או מצליחים. אין לנו את מה שהיה פעם.
ואין לנו… ואין לנו… ואין לנו.
ולמרבה האבסורד, גם כאשר אנו משיגים סוף סוף את מושא תשוקתנו, תחושת הסיפוק מחזיקה זמן קצר בלבד, ומיד מתעורר קול פנימי חדש שמספר לנו על כל מה שעוד לא השגנו.
כך אנו כלואים בלולאה אינסופית של רצונות לא ממומשים וצרכים בלתי מסופקים.
הכרת הטוב פירושה לעצור ולומר: “ברוך השם – עכשיו טוב לי. עכשיו!”.
גם אם הבית קטן – יש בית.
גם אם הרכב ישן – הוא נוסע.
גם אם יש חיכוכים בזוגיות – לפחות אנחנו יחד.
גם אם הקרחת מבצבצת – לפחות יש בריאות.
גם בזכות כל אלה, אפשר להיות מאושר כאן ועכשיו.
זו אינה פשרה או בינוניות, אלא השלמה מבורכת עם המציאות.
החיים מתרחשים בהווה, לא בדמיונות על העתיד ולא בתחושת החמצה על העבר.
תורות המזרח מדברות על קבלה והשלמה, אך לעומתן היהדות מציעה לאחוז בחבל בשני קצותיו.
גם לקבל את המציאות כפי שהיא, וגם לשאוף בהתמדה לצמיחה ולשיפור, ברוחניות ובגשמיות.
גם לשמוח במה שיש, וגם לפעול כדי לרומם אותו. זהו החידוש היהודי.
יהודי מאמין פותח את עיניו בבוקר ומיד מודה.
המילים הראשונות היוצאות מפיו הן: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים…”.
גם עצם ההתעוררות ליום חדש ראויה להודיה.
מי יכול להתחייב שיקום מחר.
עצה טובה היא, רגע לפני אמירת המילים הללו, לעצור ולהיזכר בטוב שיש לנו, ורק אז לומר אותן בכוונה ולא מתוך הרגל אוטומטי.
כאשר אנו אומרים “הכול לטובה”, איננו מתכחשים לקשיים.
אנו מביעים אמונה שהתמונה הכוללת מכוונת לטוב.
ייתכן שפרט מסוים כואב וקשה, אך הוא שייך למהלך רחב יותר שאיננו רואים במלואו.
אין זו עצימת עיניים, אלא הכרה בכך שיש בעולם עומק וכוחות שאינם תמיד מובנים לנו.
חשוב גם לזכור: שום דבר אינו מובן מאליו.
ברגע שאדם חש ש”מגיע לו”, הוא חדל להעריך.
שורש משברים רבים בזוגיות נובע מהפיכת בן הזוג למובן מאליו.
התרופה פשוטה אך עמוקה: לומר תודה.
תודה על הנוכחות.
תודה על העזרה.
תודה על ההקשבה.
תודה על הדברים הקטנים.
מי שטעם בדידות, מבין עד כמה זה לא מובן מאליו.
אנשים מאושרים אינם רואים רק ניסים גדולים כמו קריעת ים סוף.
הם יודעים לזהות גם את הניסים הקטנים של היומיום ולהודות עליהם.
לעומתם, כפיות טובה ופסימיות מתבטאות בקיטורים בלתי פוסקים.
ישנם אנשים שמקטרים על הכול.
על העבודה.
על הפקקים.
על הקפה.
על מזג האוויר.
על בני הזוג.
על הילדים.
על המדינה.
לעיתים זו דרך לפרוק תסכול, אך בסופו של דבר היא יוצרת מבט פסימי שפוגע באדם עצמו ובסביבתו.
שינוי ההרגל הזה דורש מאמץ, אך הוא אפשרי.
“אל תספר לקב״ה כמה גדולות הצרות שלך, ספר לצרות כמה גדול הקב״ה”.
דווקא בפרשתנו מתגלה עד כמה העבודה הזו עדינה.
מיד לאחר שירת ההלל הנשגבת, עם ישראל נופל ומקטר על מחסור במים.
התורה מספרת: “וַיָּבֹאוּ מָרָתָה… כִּי מָרִים הֵם”.
לא רק המים היו מרים, אלא גם הלבבות.
המציאות החיצונית היא לעיתים השתקפות של התודעה הפנימית.
התרופה למרירות החיים היא לבחור להיות מתוק.
שבת של שמחה בחלקנו ושלום,
ניר אביעד.
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
