בדורנו, בו הרצון לחיבור ולאחדות מפעפע בלבבות, מצוות הקירוב תופסת מקום של כבוד בשיח הדתי. הרצון הכן והאמיתי לקרב רחוקים לאביהם שבשמים, ולהיזהר שלא להרחיק חלילה אף יהודי מהתורה, הוא יסוד חשוב. אולם, דווקא בגלל חשיבותה העצומה של המשימה, חובה עלינו ללמוד לעומק מהו קירוב אמיתי, ולהיזהר משנה זהירות מהתאום שלו – איסור החנופה, אותו מצב שבו האדם רואה בחברו דבר רע, אך אומר לו שהוא טוב רק כדי למצוא חן בעיניו.
הרב קוק זצ”ל, בספרו ‘מוסר אביך’, מלמד אותנו יסוד פסיכולוגי-רוחני עמוק הנקרא “מידות מצרניות”. מדובר בתכונות נפש שונות בתכלית, אשר להן דמיון חיצוני מטעה, הגורם לאדם לאמץ בטעות מידה שלילית בעודו בטוח שהוא עוסק בבניין מידה חיובית. הרב מביא כדוגמה את מידת הענווה המשובחת, שלעיתים מזוהה בטעות עם מידת העצבות והנמיכות הרעה. האדם עוסק כל העת בחסרונותיו כדי להיות “עניו”, אך בפועל שוקע בעצבות המדכאת את הנפש. המעטפת החיצונית נראית זהה, אך השורשים הפוכים: האחד מקורו בקדושה והשני בטומאה.
עיקרון זה נכון במדויק גם לסוגייתנו. אדם עלול לחשוב שפעולת הקירוב משמעה לאשר לאדם החילוני את אורח חייו, להחמיא לו על כל מעשה ולחפש בכוח “נקודה טובה” גם בתוך מעשה של איסור. הוא סבור שהוא מקרב, אך בפועל הוא עובר על איסור חנופה חמור, כשהוא מחזק את ידי עוברי עבירה. מבחינה חיצונית זה נראה כמו חיוך וקירוב לבבות, אך מבחינה פנימית הפער הוא תהומי – ההבדל שבין מצווה גדולה לעבירה חמורה.
טעות נפוצה נוספת נובעת מפרשנות שטחית של המושג “קידוש השם”. רבים סבורים שאם חילוני טופח על שכמך ואומר: “הלוואי וכל הדתיים היו כמוך”, הרי שהשגת את המטרה. הם נתלים בדברי הגמרא במסכת יומא: “ואהבת את ה’ אלהיך… שיהא שם שמים מתאהב על ידך… מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה”. לכאורה, המדד לקידוש השם הוא “מה הבריות אומרות”. אם הן משבחות – זהו קידוש השם, ואם הן מבקרות – זהו חילול השם.
אך הגדרה זו, כשהיא מועתקת לימינו ללא הבחנה, היא הרת אסון. בתקופת חז”ל, המושג “בריות” התייחס לאנשים נורמטיביים, שומרי מסורת או לכל הפחות מכבדי דת (“עמי הארץ” של אז אינם החילונים של היום). הרמח”ל במסילת ישרים כבר עמד על המתח שבין “דעתו מעורבת עם הבריות” לבין הצורך להתרחק מחברים רעים, והסביר שכוונת חז”ל היא לבני אדם העושים מעשי אדם – דהיינו יהודים המחוברים למסורת.
האם יעלה על הדעת שאת הגדרת “קידוש השם” נקבל מאדם שפרק עול תורה ומצוות? הרי אם תאמר לאדם בעל תפיסת עולם ליברלית-קיצונית שאתה מתנגד לנישואים שאינם כדת משה וישראל, הוא יטיח בך שאתה “חשוך”, “פרימיטיבי” ו”גזען”. האם אמירת האמת התורנית היא חילול השם רק כי היא לא נעימה לאוזניו? ודאי שלא. אם הנחת תפילין במקום ציבורי או ברכת המזון גורמת לאנשי אקדמיה “נאורים” להרגיש אי-נוחות ולחשוב שהדת מיושנת – האם עלינו להפסיק לקיים מצוות? זוהי אי הבנה בסיסית של המושגים. קידוש השם וחילול השם אינם נקבעים על פי סולם הערכים של האקדמיה או התקשורת, אלא על פי האמת האלוקית.
יתרה מכך, יש המשתמשים במאמר חז”ל “כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע” כתירוץ לסתימת פיות גורפת. לשיטתם, כיוון שהתרבות הפרוגרסיבית מגדירה כל ביקורת דתית כפוגענית, עלינו לשתוק תמיד כדי ש”כולם יאהבו אותנו”. זוהי טעות. חז”ל לא התכוונו שניתן לאנשים המרוחקים מתורה להכתיב לנו מה מותר ומה אסור לומר. אם נקבל גישה זו, לעולם לא נוכל להשמיע קול תורני צלול, שכן האמת תמיד עלולה לפגוע במישהו בעולם שבו כל זהות היא “קדושה” חוץ מזהות התורה.
כמובן, דרכנו היא דרכי נועם. אין מקום לכפייה אגרסיבית או להתנשאות. אך אסור שהנועם יבוא על חשבון האמת. אסור להפוך ל”דתי מחמד” – אותה דמות שכל תכליתה לרצות את הסביבה החילונית ולספק לה אישור שהיא בסדר גמור כפי שהיא, הכל תחת כסות של “אהבת חינם”. הדרך להאהיב שם שמיים אינה בקבלת אישור מהחילוני שנשאר בחילוניותו, אלא בכך שהוא רואה את מידותיך הטובות, את היושר והאצילות שלך, ומבין שהם נובעים מהתורה. קידוש השם הוא הרגע שבו הוא אומר: “הלוואי וגם אני אהיה יהודי טוב כמוהו, אני רוצה ללמוד את התורה שיצרה אדם כזה”.
לסיום, עלינו להבחין בין “ליקוט ניצוצות” לבין שקיעה בבוץ. כשאתה אומר לאדם שעושה מעשה שלילי שיש לו “כוונה טובה” ומכשיר את המעשה – זהו סיאוב, לא בירור. ליקוט ניצוצות אמיתי הוא היכולת לומר: “השאיפה שלך לטוב היא נכונה, אך דע לך שבתורה היא מופיעה בצורה שלמה, מדויקת וטהורה יותר. אל תסתפק בתחליף האנושי המוגבל, בוא אל המקור”.
שנזכה להאהיב שם שמיים באמת, מתוך זקיפות קומה, ולא מתוך חנופה.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
