עשרת הדיברות, שניתנו לעם ישראל בפרשה שלנו למרגלות הר סיני, מהוות בסיס ותמצית של כל התורה.
במאמר הנוכחי ננסה להתעמק בדיבר החמישי והכה משמעותי: “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לָךְ”, אשר מהווה פתח להבנת דרך התורה כולה.
עשרת הדיברות, כידוע, חקוקות על לוחות הברית בשני טורים.
בלוח הימני כתובות חמש המצוות שבין אדם לאלוקים (לדוגמה: “לא תעשה לך פסל”), ובלוח השמאלי כתובות חמש המצוות שבין אדם לחברו (לדוגמה: “לא תרצח”).
למרות שמצוות כיבוד הורים נתפסת כמצווה חברתית, היא נמצאת דווקא בצד ימין, יחד עם המצוות שבין אדם לאלוקיו.
למעשה, ניתן לומר שזו המצווה שמחברת ומגשרת בין שני הלוחות, ומלמדת אותנו שיש קשר עמוק בין מערכת היחסים שלנו עם הורינו לבין מערכת היחסים שלנו עם בורא העולם.
קריאה השוואתית בתורה מגלה הקבלות ברורות: “איש אימו ואביו תיראו” מול “את ה’ אלוקיך תירא”, וכן “ומקלל אביו ואמו מות יומת” מול “איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו”.
בגמרא נאמר במפורש שיש שלושה שותפים ביצירת האדם: אביו, אימו והקב”ה.
מדוע התורה נותנת דגש כה מרכזי על היחס להורים, וכיצד ניתן להתחזק במצווה זו?
התשובה הראשונה קשורה להכרת הטוב הבסיסית שכל אדם צריך לחוש כלפי מי שנתנו לו חיים.
כך כותב ספר החינוך: “שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה… ושייתן אל ליבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם”.
אחד הקשיים המרכזיים בקיום המצווה הוא התחושה שהנתינה של ההורים מובנת מאליה.
כאשר אדם עושה למישהו טובה קטנה – הוא מצפה להודיה.
ככל שהטובה גדלה, כך גם תחושת החוב וההכרת תודה.
והנה, הורינו עשו הרבה מעבר לכך – ובכל זאת, לא פעם אנחנו שוכחים.
האם עצם היותם הורים הופך את כל השקעתם לדבר מובן מאליו?
אימא נשאה היריון, ילדה, קמה בלילות, האכילה, רחצה, טיפלה ודאגה.
אבא עמל, פרנס, ויתר על זמנו ועל נוחותו כדי לאפשר לנו ללמוד, לגדול ולהתפתח.
כמה פעמים רצו איתנו לרופאים, למסיבות, לחברים בקצה העיר, וכמה ויתורים עשו כדי שנוכל להגשים את רצונותינו.
כל אלה אינם מובנים מאליהם.
ספר החינוך ממשיך ומלמד שכאשר אדם רוכש בנפשו את מידת הכרת הטוב להוריו, הוא מתרומם ממנה להכרה עמוקה בטובת הבורא, שהוא סיבת כל הסיבות.
הכרת הטוב להורים מולידה הכרת הטוב לקב”ה, וזהו יסוד לחיים שמחים ובעלי משמעות.
על פי הקבלה, השפע הרוחני והגשמי של האדם עובר אליו דרך הוריו.
הם השורש, והוא הענף.
כמו ענף היונק את חיותו דרך השורשים, כך כל טוב שאדם מבקש לעצמו עובר דרכם.
כאשר הקשר עם ההורים פגום, הצינורות הרוחניים נחסמים.
אדם חכם מבין שכיבוד הורים מיטיב בראש ובראשונה איתו עצמו.
יתרה מזו, כאשר הענף מתקן את עצמו – התיקון משפיע גם על השורש.
עבודת המידות של האדם מזכה גם את הוריו.
רבים עוברים שלב בחיים שבו הם חשים כעס או תסכול כלפי הוריהם, ורק כשהם עצמם הופכים להורים הם מבינים עד כמה התפקיד מורכב.
הסיבה העמוקה לקושי היא שההורים משמשים לנו מראה חזקה לחסרונות שלנו עצמנו.
“הפוסל במומו פוסל”.
מה שמקומם אותנו אצלם, מצוי לעיתים גם בתוכנו.
אדם יכול להתרחק פיזית, אך את הבית שבו גדל הוא נושא עמו תמיד.
האם הורינו טעו?
בוודאי.
כל אדם טועה.
האתגר שלנו הוא לקבל את מה שקיבלנו – טוב ורע – ולעבוד על תיקוננו האישי, מבלי לפגוע בכבודם.
טעויותיהם אינן פוטרות אותנו מיחס של כבוד, שכן הם העניקו לנו את החיים.
מהו כיבוד הורים?
לא רק מחוות חיצוניות, אלא יחס פנימי.
המילה “כבוד” קשורה ל“כובד” – למשקל.
לכבד פירושו לתת משקל לדברי ההורים, לראות את החוכמה והכוונה העמוקה שמאחורי מעשיהם.
אין הכוונה להסכמה עיוורת, אלא לענווה והכרה בכך שיש בדרכם אמת בעלת ערך.
גם כאשר מעשיהם מכאיבים, ניתן להבחין בין הכוונה – שתמיד מבקשת טוב – לבין הביצוע, שעלול להיות פגום.
מבט אל הכוונה מאפשר לראות טוב גם בתוך מורכבות.
שבת שלום
ניר אביעד
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
