פרשת “תצוה” ממשיכה את פרשת “תרומה” ומתארת את מלאכת בניית המשכן והכלים השונים שבו.
הפעם אנו קוראים, בין היתר, על בגדי הכהונה ששימשו את אהרן הכהן ואת בניו בעת עבודתם במשכן.
אחד מפרטי הלבוש הוא החושן, שהורכב משתים־עשרה אבנים טובות מסוגים שונים, שעליהן נחקקו שמות שבטי ישראל.
את החושן נשא אהרן על לבו, כפי שנאמר:
“ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני ה’ תמיד… ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה’ תמיד”.
הגמרא במסכת שבת מבארת שאהרן זכה לשאת את החושן – המייצג את עם ישראל במשפטו לפני הקב”ה – דווקא על לבו, בזכות כך שכאשר הודיע ה’ למשה, אחיו הצעיר, שהוא נבחר להיות שליח הגאולה ולא אהרן, שמח אהרן בלבו שמחה שלמה ואמיתית.
כך נאמר למשה על אהרן:
“והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו”.
בדברי חז”ל טמון מסר עמוק: פיו ולבו של אהרן היו שווים.
שמחתו בהצלחתו של משה לא הייתה מן השפה ולחוץ, אלא שמחה כנה ועמוקה.
אם נתבונן בסיטואציה נבין עד כמה הדבר אינו מובן מאליו.
אהרן היה הבכור, והוא זה שנשאר עם העם וסבל עמו בזמן שמשה חי בארמון פרעה ולאחר מכן במדיין.
ובכל זאת – הוא בחר לשמוח באמת בטובתו של אחיו.
מאהרן אנו לומדים את מידת הפרגון והשמחה האמיתית בהצלחת הזולת.
די במבט קצר על העולם – וגם על עצמנו – כדי לראות עד כמה הוא רווי קנאה, צרות עין, אנוכיות ומאבקי אגו.
על רקע זה, אצילות נפשו של אהרן בולטת שבעתיים, ואין פלא שבזכותה זכה שהחושן יונח על לבו.
כאשר מתבוננים בקנאה ובחוסר פרגון, מגלים עד כמה הן אינן מועילות לאדם.
אנשים עלולים לבזבז שנים במחשבות על מה שיש לאחרים ומה שחסר להם, בתחושת קיפוח מתמדת.
מדוע הצלחתו של הזולת מעוררת לעיתים זלזול ובוז?
מדוע כה קשה לנו להיות שבעי רצון מחלקנו, ואנו משוכנעים שאם נשיג את מה שיש לאחר – חיינו ישתנו?
חז”ל הגדירו זאת בחדות בפרקי אבות:
“הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם”.
מי שנשבה באחת מן המידות הללו – אף אם הוא מתפקד כלפי חוץ – מאבד את החיות הפנימית, וחייו נצבעים בגוון אפרורי.
שורש הקנאה טמון במבט החוצה במקום פנימה.
האשליה ש*”הדשא של השכן ירוק יותר”* נובעת מהשוואה מתמדת, שלעולם אינה מסתיימת.
גם אם נגיע למה שיש לאחר – תמיד יימצא מישהו נוסף להשוות אליו.
הקנאה אינה נובעת מצורך אמיתי, אלא מחוסר הקשבה לקול הנשמה.
בפנימיות, האדם מבקש אהבה, הכרה, חום ואמפתיה – ולא עוד סמלי סטטוס.
כאשר צרכים אלו אינם נענים, הצלחתו של האחר נחווית כאיום.
אכן, יש ערך ללמידה מן החברה ולקבלת משוב מהסביבה, אך כאשר החיצוניות שולטת ללא איזון פנימי – נולדת קנאה ומאבדים את הקשר לחיים שלנו עצמם.
שורש נוסף הוא חוסר אהבה והכרה עצמית.
לא פעם, שמחתו של אדם אחר מחדדת בתוכנו עד כמה אנו עצמנו חסרים שמחה.
במקום לצמוח, אנו שוקעים בצרות עין ונשארים באזורי נוחות של תסכול משותף.
טעות יסודית נוספת היא המחשבה שהשפע מוגבל.
האמת הפוכה: השפע אינו חסר, והצלחתו של האחר אף עשויה להיטיב עמי.
במקומות עבודה, למשל, הצלחת עובד אחד מחזקת את המערכת כולה.
גם בחיים האישיים – שמחה מדבקת לא פחות משליליות.
כך גם בזוגיות: תחרות, קנאה וחוסר פרגון הם מתכון ודאי להרס.
בני זוג הם נשמה אחת, והצלחת האחד היא הצלחת השני.
תפקידנו הוא לגרום לבן או לבת הזוג להרגיש מלך או מלכה – ואין לכך דרך אלא בפרגון ובאהבה.
הדרך להתמודד עם הקנאה היא לזכור שהקב”ה אינו מקפח איש.
כל מה שיש או אין לנו הוא בהשגחה פרטית מדויקת.
קנאה משמעה, בעומק, ערעור על הנהגת הבורא.
בנוסף, הכרת תודה על הטוב שכבר יש – מחלישה את הקנאה מן השורש.
עוד ראוי לזכור: לכל אדם יש גם צדדים קשים ופחות זוהרים.
השאלה האמיתית היא האם היינו מוכנים להחליף את כל חיינו – על מעלותיהם וחסרונותיהם – עם מושא קנאתנו.
לרוב, התשובה שלילית.
מעל הכול, פרגון הוא כוח בונה.
ביקורת מרבה להרס, בעוד מילה טובה יכולה להצמיח.
אין צורך להמתין שיפרגנו לנו – האחריות בידינו.
מילה אחת יכולה לשנות יום שלם, ובמיוחד אצל ילדינו.
ולא פחות חשוב: האדם שאנו מבקרים הכי הרבה הוא לעיתים אנחנו עצמנו.
רבי נחמן מברסלב לימד על הצורך בשילוב של התעוררות והתחזקות.
הכרה בחסרונות לצד ראיית הטוב שבנו.
מינון נכון בין השניים מציל מייאוש מחד ומגאווה מאידך.
ובחזרה ללבו של אהרן:
מדוע החושן הונח דווקא על הלב?
חז”ל אמרו: “רחמנא ליבא בעי” – הקב”ה רוצה את הלב.
לא החיצוניות, לא התחכום, אלא לב נקי, שותף ומכוון.
מסופר על הרב אריה לוין ז”ל, שכאשר צעיר ניסה להתחמק ממנו מפני שהתבייש שאין כיפה על ראשו, אמר לו הרב:
“אני נמוך קומה. אני רואה רק עד הלב…”.
ולסיום:
הדיבר “לא תחמוד” אינו עוסק רק במעשה, אלא בלב.
היכולת לשמוח בחלקנו, לפרגן לאחרים ולעצמנו, ולחיות בלב נקי – היא מדרגה רוחנית גבוהה.
הלוואי שנזכה, כאהרן הכהן, ללב שמח בטובת הזולת.
שבת שלום ופורים שמח 🤡
ניר אביעד
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
