חייבר חייבר יא יהוד -מיתוס מול מציאות
מזרחנים רבים (כמו ברנרד לואיס או משה שרון) מצביעים על כך שהסיפורים המוסלמיים על חייבר נכתבו מאות שנים אחרי האירוע, במטרה לבסס את העליונות הפוליטית של האימפריה המוסלמית על פני המיעוטים שחיו בתוכה. חשוב להדגיש: לא משנה מה קרה שם היסטורית, משנה מה המוסלמים מאמינים שקרה שם. הזיכרון של חייבר הוא ה”תרופה” האסלאמית לחרדה מפני המדינה היהודית המודרנית. בכל פעם שישראל מנצחת בשדה הקרב, המוסלמי הקיצוני חוזר לסיפור חייבר כדי להזכיר לעצמו: “זה זמני בלבד. בסוף, השער שוב ייעקר”.
במשך שנים התבצרנו מאחורי חומות בטון וטכנולוגיה, מבלי להבין שחזרנו בדיוק אל המודל שהאויב מצפה לו. מקרב חייבר במאה השביעית ועד למחדל אוקטובר 23′, המאבק אינו רק על שטח, אלא על המיתוס שבו היהודי חוזר להיות ‘בן חסות’ מבוצר ופסיבי. האם ישראל של היום מסוגלת לנפץ את חזון הכניעה המוסלמי ולחזור אל הרוח ההתקפית של החשמונאים?
בעוד שבזיכרון הלאומי היהודי מהדהדת קריאתו של יהודה המכבי – “הניצחון במלחמה אינו תלוי ברוב חיל, כי אם מן השמיים הגבורה – קריאה המקדשת את היוזמה, הריבונות והיציאה מעבדות לחירות, במעמקי התודעה המוסלמית נשמרת קריאה אחרת לגמרי. זוהי הקריאה המצמררת: “חייבר חייבר יא יהוד, ג’יש מוחמד סופ יעד” (חייבר חייבר הוי יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור) המהווה את התשתית האידיאולוגית ליחסו של האסלאם אל היהודי: לא כאל יריב שווה כוחות, אלא כאל שוכן מבצרים שדינו אחד – תבוסה והשפלה.
חייבר הייתה נווה מדבר פורייה צפונית לאל-מדינה, שבה התגוררו שבטים יהודים (חלקם מגורשי אל-מדינה). לאחר הסכם חודייביה עם בני קורייש, מוחמד הפנה את כוחותיו צפונה.
המהלך הצבאי: המוסלמים צרו על מצודות חייבר בזו אחר זו. הקרב המפורסם ביותר היה על מצודת “אל-קמוס”, שם לפי המסורת הפגין עלי בן אבי טאלב (הדמות המרכזית בשיעה) גבורה עילאית כשעקר את שער המצודה בידיו. התוצאה: היהודים נכנעו. במקום לגרשם, מוחמד התיר להם להישאר ולעבד את אדמתם בתמורה למחצית מהיבול – הסדר שהפך למודל המשפטי של ה-“ד’ימה” (בני חסות).
שני המיתוסים הללו ניצבים זה מול זה כשני קטבים של גבורה וזהות. מן העבר האחד, אתוס הגבורה היהודית של החשמונאים ומרד בר כוכבא, המעלה על נס את הלוחם העברי השובר את עול הזרים. מן העבר השני, מיתוס חייבר האסלאמי, המציג את היהודי כדמות טרגי-קומית: אדם המבוצר מאחורי חומות אבן אדירות ועושר מופלג, אך ברגע האמת, אל מול עוצמת האמונה האסלאמית, הוא קורס ומבקש חסות.
שבירת הזהות: מלוחם ל”בן חסות“
קרב חייבר 628 לספירה אינו רק אירוע צבאי בלב המדבר הערבי; הוא נקודת המפנה המוסרית של האסלאם. עד חייבר, השבטים היהודים נחשבו ללוחמים עזים בעלי מצודות ונשק. הניצחון של מוחמד ועלי בן אבי טאלב “שברה” את הזהות הלוחמת של היהודי.
השיא המיתולוגי – עקירת שער המבצר בידיו של עלי – מסמל עבור המוסלמי את קריסת ה”גאווה היהודית”. כאן נולד מושג ה “ד’ימה”: היהודי רשאי לחיות, אך עליו להיות במצב של נחיתות והשפלה מתמדת, כפוף לחסדי האסלאם. עבור זרמים קיצוניים כיום, ריבונות יהודית (מדינת ישראל) היא “טעות היסטורית” שיש לתקן כדי להחזיר את היהודי למקומו הטבעי כ”ד’ימי”.
הטעות האסטרטגית של יהודי חייבר, כפי שהיא משתקפת במיתוס, הייתה הקונצפציה של ההתבצרות. המבצר – ה”קאסר” – הוא סמל לגלותיות: ניסיון להישאר פסיבי, להסתתר מאחורי חומות ולקוות שהאויב יסתפק במס. זהו המשכו הישיר של ה”גטו” הגלותי – מרחב סגור שבו היהודי מגן על חייו אך מאבד את חירותו ואת היוזמה שלו.
המהפכה הציונית לא רק החזירה את היהודי לאדמתו, היא בראש ובראשונה פרצה את חומות הגטו התודעתי. היא החליפה את הציפייה לחסדי השליט בנטילת גורל אקטיבית. בניגוד ליהודי חייבר שבחרו בנסיגה אל תוך החומות, החשמונאים בחרו בלוחמת גרילה התקפית בשטח פתוח. הם הבינו שריבונות לא קונים בחסד, אלא ביוזמה צבאית.
מהמבצר אל התנופה: לקחי ה-7 באוקטובר
אירועי ה-7 באוקטובר היוו את רגע ההתנגשות האלים ביותר בין “קונצפציית חייבר” לבין המציאות הציונית. בשנים שקדמו לאסון, ישראל שקעה מבלי משים אל תוך מודל ה”קאסר” המודרני: הסתמכות יתר על מכשולים טכנולוגיים, חומות בטון תת-קרקעיות וניסיון “לקנות” שקט – מודל שהדהד באופן מסוכן את הסדרי העבר. אויבינו, שזעקו “חייבר חייבר” מעבר לגדר, ראו בהתבצרות הישראלית אישוש למיתוס על היהודי המסתתר והחלש.
אולם, המלחמה שפרצה מאז הוכיחה כי רוח מודיעין לא כבתה. ביציאתה של ישראל מהמגננה אל מתקפה נחרצת בשטחי האויב, היא מנפצת את התקווה המוסלמית לשחזור הניצחון העתיק. הלקח האקטואלי מההשוואה ההיסטורית הוא חד וברור: ביטחון ישראל אינו טמון בעובי החומות אלא בתעוזת היוזמה.
עלינו לזכור כי בכל פעם שאנו נסוגים אל המבצר, אנו מזינים את חלום חייבר של אויבינו. רק כשאנו פועלים כצאצאי החשמונאים – יוזמים, התקפיים וריבונים – אנו כותבים את הפרק שבו המיתוס של חייבר נגוז אל דפי ההיסטוריה, ומפנה מקום למציאות של עם חופשי בארצו.
הכותב הינו מפקד תא התיאום המבצעי עם צבא ארה”ב לשעבר, פרשן מדיני בטחוני ופובליציסט.
