על רקע הדיבורים על הסדרים ביטחוניים מול לבנון, מציג חוקר המזרח התיכון ז’ק נריה עמדה ספקנית, הנשענת על ניסיון עבר והיכרות עמוקה עם המציאות הלבנונית. לדבריו, התחושה הנוכחית מזכירה את אירועי 1983, אז נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון שאושר בפרלמנט הלבנוני, אך לא יצא לפועל לאחר שנשיא לבנון דאז, אמין ג’ומייל, נמנע מלחתום עליו בשל לחץ סורי.
נריה מזכיר גם את אחיו של הנשיא, בשיר ג’ומייל, שלדבריו התנה את חתימתו על הסכם שלום בנוכחות צבאית ישראלית שתבטיח את יציבות השלטון, דרישה שלא התממשה. לדבריו, כבר אז התברר כי ללא כוח ממשי בשטח, אין ערובה ליישום הסכמים.
בהתייחס להווה, טוען נריה כי ממשלת לבנון אינה מסוגלת לאכוף את סמכותה מול חיזבאללה, שממשיך לפעול באופן עצמאי ואף מאתגר את ההנהגה הלבנונית בפומבי. לדבריו, הארגון מחזיק בכוח צבאי משמעותי וממשיך לשגר רקטות, תוך זלזול במוסדות המדינה.
נריה מדגיש כי במצב כזה קשה לראות כיצד ניתן להגיע להסדר ביטחוני יציב. לדבריו, הגורם היחיד שעשוי להוות כתובת ליישום הסכמות הוא צבא לבנון, אך גם יכולותיו מוגבלות.
נריה מטיל ספק ביכולת להגיע להסכם אפקטיבי, ומזהיר מפני הישענות על מנגנונים שאינם מסוגלים לאכוף את המציאות בשטח.











I love the practical tips in this post. Can you recommend further reading?
רק ממשלת לבנון.
ואם לא מסוגלת אז שתחזיר את הריבונות לאו״ם