בניתוח המצב הביטחוני שמציג אל”מ משה בן דוד, עולה תמונה מורכבת של השינויים במאזן הכוחות האזורי. בן דוד מעריך בביטחון כי חמאס בדרך לאבד את אחיזתו כישות מדינית ברצועת עזה, בתהליך סיזיפי ומתמשך אותו הוא מדמה לעקירת יבלית בגינה, עבודה קשה הדורשת התמדה.
בזירה הצפונית, הוא מציג הבחנה חדה בין העבר להווה, וטוען כי חיזבאללה איבד את עוצמתו המאיימת. מי שנחשב בעבר ל”נמר” המאיים לכבוש את הגליל, מצטייר כיום לדבריו כ”חתלתול זב דם”. עם זאת, בן דוד מציאותי לגבי מגבלות הכוח ומבהיר כי השמדה מוחלטת של הארגון אינה אפשרית ללא כיבוש מלא של לבנון, מהלך שאינו עומד על הפרק. במקום זאת, היעד האסטרטגי הוא צמצום כוחו של חיזבאללה עד למצב שבו יישאר בידיהם נשק קל בלבד להגנה עצמית.
נקודת מבט מעניינת שבן דוד מעלה נוגעת לדינמיקה הפנים-לבנונית ולפחד הקיומי של העדה השיעית. הוא מציין כי דמויות מפתח כמו נביה ברי מבינות שהחשש הגדול ביותר של השיעים בלבנון הוא איבוד כוח ההרתעה הפנימי שלהם. על פי ניסיונו כקצין אג”ם חטיבתי במבצע שלום הגליל, הוא מזכיר את ההיסטוריה העקובה מדם של מלחמות האזרחים בלבנון ומסביר כי חיזבאללה ייאחז בנשקו בכל מחיר, לא רק מול ישראל, אלא מתוך פחד עמוק משחיטה על ידי העדות האחרות, המרונים והסונים, ביום שאחרי הפירוק מנשק כבד.
