בעוד המתיחות הביטחונית במזרח התיכון ממשיכה להעסיק את המערכת הבינלאומית, מומחה הטילים והאסטרטגיה אלי בר-און מציג תמונה מורכבת של מאזן האימה מול איראן, המבוסס על מה שהוא מכנה “כלכלת מיירטים”. בשיחה מרתקת בערוץ TOV, מסביר בר-און כי השיקולים האסטרטגיים של ארה”ב וישראל אינם נובעים רק מהיבטים פוליטיים או גרעיניים, אלא ממגבלה תעשייתית וכלכלית משמעותית בשדה הקרב המודרני.
לדברי בר-און, אחת הסיבות המרכזיות לעיכוב בתגובה אמריקאית חריפה היא המחסור העולמי במיירטים. מדינות המפרץ, שרכשו מאות מיירטים מתקדמים מסוג “פטריוט פק 3” בעלות של מיליוני דולרים ליחידה, כילו חלק ניכר מהמלאי שלהן מול איומים קיימים. מנגד, לאיראן ארסנל עצום של כ-1,600 טילים בליסטיים, מתוכם כ-600 המכוונים לישראל וכ-1,000 נוספים המאיימים על בסיסי ארה”ב ומתקנים אסטרטגיים במפרץ. האיראנים מאיימים כי בכל מקרה של תקיפה, הם יפגעו במתקני התפלת מים ואנרגיה, צעד שעלול לשתק מדינות המסתמכות ב-90% על מים מותפלים.
הפער הטכנולוגי והתעשייתי מחמיר את המצב: בעוד שארה”ב מייצרת כ-600 מיירטים בשנה, ייצור טיל בודד אורך חודשים ארוכים, ונדרשים לפחות שני מיירטים כדי להשיג אחוזי הצלחה גבוהים מול טיל תוקף אחד. בר-און מציין כי הפנטגון שואף להגדיל את הייצור ל-2,000 יחידות בשנה, אך היעד הזה ריאלי רק לקראת שנת 2030, שכן הקמת קווי ייצור והכשרת כוח אדם מיומן דורשים זמן שאינו תלוי רק בתקציב. איראן, לעומת זאת, האיצה את קצב ייצור הטילים שלה לרמה של כ-100 טילים בחודש, מה שיוצר חוסר איזון מסוכן שבו התוקף נהנה מיתרון כלכלי ותפעולי מובהק על המגן.
