בעוד מדינת ישראל שקועה במלחמה רב-זירתית מבית, עולות טענות קשות על חוסר משילות ועל “יד ימין שלא יודעת מה יד שמאל עושה” בזירה הבינלאומית. אלכס פפקוב מעלה תמונה מדאיגה של מעורבות ישראלית עקיפה בעימותים רחוקים, מאפריקה ועד סוריה, שעלולה להוביל למצב אבסורדי ומסוכן שבו ישראלים מוצאים את עצמם נלחמים אלו באלו בשירותם של גורמים זרים. לדבריו, ישנן עדויות על זכאי חוק השבות הפועלים כמפעילי רחפנים בשירות אוקראינה נגד אינטרסים רוסיים בסוריה, בעוד שמהצד השני, תעשיות ביטחוניות או מדריכים פרטיים ישראלים משתפים פעולה עם ממשלות באפריקה המזוהות דווקא עם האינטרס הרוסי.
הבעיה המרכזית, לפי פפקוב, אינה רק “בצע כסף” של גורמים פרטיים או תעשיות ביטחוניות, אלא כישלון ניהולי עמוק בדרגים המדיניים והמודיעיניים. הוא מצביע על כך שבמדינות כמו צרפת קיים גורם מרכזי המתכלל את ההיבטים העסקיים, הצבאיים והמודיעיניים כדי למנוע התנגשויות ולקדם אינטרס לאומי אחד. בישראל, לעומת זאת, היעדר יד מכוונת בין משרד החוץ למוסד, לצד מאבקים פוליטיים פנימיים וחוסר משילות, יוצרים ואקום שבו ראשי אגפים פועלים לעיתים על דעת עצמם, גם במחיר של פגיעה אסטרטגית.
פפקוב מזכיר כי ההיסטוריה הישראלית רצופה במקרים דומים, ממלחמת ביאפרה ועד פרשת איראן-קונטרה, שבהם מעורבות לא מבוקרת סיבכה את המדינה. הוא מזהיר כי כיום, כשישראל זקוקה לכל משאביה אנושיים והצבאיים בשבע החזיתות הקרובות לבית, עליה לוודא שהיא אינה “מפריעה לעצמה” בשדות קרב רחוקים בשל כשלים ניהוליים ושיקולים כלכליים צרים. המסר שלו לגורמי הביטחון והממשל חד וברור: יש לבחון בדחיפות האם האנשים שאתם מחמשים או מדריכים אינם מוצאים את עצמם בסופו של יום מול כוונת של ישראלי אחר.
