ב-15 במאי 2005 נסגרו כל המעברים לגוש קטיף אין בא ואין יוצא – מחנה צבאי סגור ונעול.
תוכנית האימונים הייתה פסיכולוגית. רה"מ דאז אריאל שרון בצעד "חכם" בחר את הצבא כמוציא לאור של תוכנית ההתנתקות.
שרון ידע שהמתיישבים רואים בצה"ל דבר קדוש. דבר שלא נוגעים בו, רק מדברים עליו ואליו. לכן צמרת צה"ל עסקה בלוחמה פסיכולוגית ומילולית ולא מלחמתית כמו שהתקשורת מכרה לקהל.
באותם ימים המפכ"ל קראדי כינס את סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה, הורה בצהריים במפתיע לכל המרחבים והמחוזות למנוע את יציאת האוטובוסים של המפגינים לעבר נתיבות.
מארגני האירועים שכרו כ-1,000 אוטובוסים, שהיו אמורים להביא את ההמונים מכל רחבי הארץ. האוטובוסים הראשונים שנחסמו ע"י המשטרה היו בקרית-שמונה וכעבור זמן קצר החל גל חסימות האוטובוסים ע"י שוטרים בכל הארץ.
באותו הבוקר אמר גדעון עזרא שהיה על תקן שר לבטחון פנים "הם לא יכנסו לגוש קטיף אפילו לא קרוב".
הממשלה שלחה מסר חד, כואב וברור למפגינים. הצבת יותר מעשרת אלפים חיילים וחיילות, שוטרים ושוטרות במהלך כל שעות היום לאורך המחסומים סמוך לרצועה, כדי למנוע מאנשי המחאה להצליח להסתנן לנתיבות, להשתתף בצעדת המתנחלים ולהגיע לגוש קטיף.
