שלב של למידה.
ישראל נמצאת בשלב ובזמן שבו נפגש החזון עם המציאות ובו מתבררות אמיתות, חלקן לא ממש נעימות.
תהליך הלמידה הזה הוא כפול: הוא נוגע לחזית החיצונית והפנימית כאחד שהתלכדו בשבוע האחרון זו בזו.
בחזית החיצונית ישראל לומדת על הפער שבין תכליות המלחמה שנוסחו כתכליות קצה לבין האתגר המונח לפתחה בבואה לממש אותן.
כל המערכת המושגית שבה משתמשים הפרשנים אודות מיטוט, השמדה והכרעה מוחלטת עוברת "עידון" ו"שיוף" בצה״ל, ולא כי מישהו אינו מתפקד כראוי או לוקה במימוש התוכניות, אלא בגלל ההבנה שמחלחלת לגבי טיב האויב וטיב המלחמה.
כשהפירמידה נלחמת בדיונה ולהיפך זה מפגש מורכב ואנחנו נמצאים בשלב שבו האירוע הופך לכרוני. זה לא שישראל אינה מסוגלת להתמודד עם הכרוניות הזו, אבל יש לכך השלכות ברורות.
קודם כל בשאלת היום שאחרי שהופכת אף היא לגרגרי חול בהינתן מציאות שאף גורם חיצוני לא יהיה מוכן לשאת בשום אחריות לגורל האוכלוסיה העזתית במציאות של המשך לחימה בעצימות כזו או אחרת.
החזית הצפונית הולכת לדמם ככל שזו הדרומית תהיה פעילה.
זה יוצר דילמה לא פשוטה עבור צה״ל והדרג המדיני האם נכנסים למערכה מול חיזבאללה, איך לעשות זאת ומה בדיוק ההישג הנדרש בגזרה הזו.
החזית הפנימית משלימה את "הגילוי" ותהליך הלחימה שעוברת ישראל והיא קשורה לפסיקת שופטי בית המשפט העליון.
העניין פה אינו הצד המשפטי. זה הסיפור המשני. העיקר הוא שיש כאן חזרה על משבר הקורונה (זוכרים?). מדינה מתמודדת עם אירוע בסדר גודל חריג והשדה החברתי פוליטי אינו מסוגל להתרומם לגודל האירוע ולראות את הסיטואציה בפרספקטיבה רחבה.
המערכת או חלקים ממנה קורסים לתוך הסיזיפיות של עצמם ולתוך חומרי הגלם הבסיסיים שמגדירים אותם מבלי להבין שזו נקודה קריטית המחייבת התאמה מחדש ולא חידוש נדרים עם השבט, הפוליטיקה הקטנה, הרעיון הפוליטי וההזדהות עם הגילדה.
לא מעט רצו בישראל לראות את המלחמה ואת הטראומה כהזדמנות לתהליך של בניה מחדש, וליצירת משמעות לאומית הטעונה בערכים ובתכולה חדשה של זהות, אחדות, ערכים והתעלות.
אט אט מתברר כי אל מול משיבי הרוח פועלים המשיבים בשיטתיות כדי למנוע את תהליך השיקום והצמיחה ולהחזיר אהבות ישנות שספק אם תהיה להן תרומה כלשהי בהתמודדות ארוכת השנים שעוד צפויה פה בחזית החיצונית.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
