משה פייגלין מצייר הקבלה היסטורית בין המערכה הנוכחית של ישראל לבין מלחמת ששת הימים, תוך הדגשה של האלמנט הגאופוליטי והמשמעות ההיסטורית. לדבריו, גם הפעם ישראל נכנסה למלחמה מתוך מגננה מול אויב מוצהר – אך מצאה את עצמה במהרה משיגה יתרונות אסטרטגיים רחבים בהרבה מכפי שתכננה.

הוא מזכיר כי בששת הימים נכסים אסטרטגיים – ובראשם הר הבית – נפלו בידי ישראל מבלי שתכננה זאת מראש, ושדווקא ברגעי השיא ההיסטוריים האלו, קברניטי המדינה העדיפו להחזיר את המפתחות מתוך שיקולים מדיניים ותחושת היסוס פנימית.

פייגלין טוען כי דפוס דומה מתרחש גם כיום: מדינות ערב המסורתיות מאבדות מכוחן, סוריה למעשה חדלה מלתפקד, והמערכת הגלובלית שותפה לשינויים טקטוניים. דווקא בתוך מערבולת זו, ישראל מוצאת את עצמה בעמדה של חוזק, אולם נדרשת לקבל הכרעות היסטוריות.

לדבריו, זוהי שעת רצון נדירה – שבה לישראל נפתח חלון הזדמנויות אסטרטגי, בדיוק כפי שהיה לאחר מלחמת ששת הימים. השאלה שנותרה, כך הוא רומז, היא האם גם הפעם תדע המדינה להחזיק בנכסים שזכתה בהם – או שתשוב לוותר עליהם מטעמים פוליטיים ופסיכולוגיים.