ההיסטוריה היהודית נוטה לחזור על עצמה, ולעיתים נדמה שהיא מתרחשת מול עינינו ממש באותן התפאורות. בימים אלו, כאשר אנו עומדים מול איום קיומי מצידה של איראן, המצהירה בגלוי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל ולאבד את העם היהודי, אי אפשר שלא לראות את ההקבלה הברורה לימי הפורים. איראן של היום ממוקמת על אותה אדמה של פרס העתיקה, והצהרותיה מהדהדות במדויק את גזירתו של המן הרשע, אשר יחד עם המלך אחשוורוש, ביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים.
כדי שנדע כיצד לפעול מול איום איראן “בזמן הזה”, כדאי ללמוד מה הצליח “בימים ההם”.
כדי למצוא את התשובה, עלינו להתבונן בדרכי הפעולה של מרדכי ואסתר הצדיקים. אל מול איום ההשמדה המוחשי, תגובתם הראשונה לא הסתכמה רק בפעולה מדינית-דיפלומטית בשערי הארמון, אלא גם בפעולה רוחנית וחברתית עמוקה. אסתר המלכה מלמדת אותנו את סוד הכוח של האומה הישראלית כאשר היא מבקשת ממרדכי היהודי: “לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים”. היא הבינה לעומק שהתשובה לאיום החיצוני והקיומי מתחילה בכינוס פנימי של העם. מרדכי ואסתר אספו את כל העם לצום ולתפילה, מתוך תחושה עמוקה של חיבור מחודש לזהות היהודית השורשית שהחלה להישחק, לאחר ש”נהנו מסעודתו של אותו רשע” (מגילה יב, ע”א).
ישנה נקודה מרכזית שחשוב לדייק בה, והיא נוגעת לאופי החזרה בתשובה של העם באותם ימים קשים. נהוג לחשוב שכאשר חרב מונחת על הצוואר ואיום השמדה מוחשי מרחף באוויר, החזרה בתשובה של הציבור נובעת בראש ובראשונה מתוך פחד עמוק ויראה מן המוות. תפיסה זו מתכתבת עם מאמר חז”ל: “גדולה הסרת טבעת (שאחשוורוש נתן להמן לקיים את גזירת השמד) יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב” (מגילה יד, ע”א). לכאורה, זוהי תשובה מיראה עמוקה. אולם, חז”ל גם חושפים בפנינו רובד מהותי הרבה יותר: “הדור קיבלוה בימי אחשוורוש” (שבת פח, ע”א). כלומר, בניגוד לקבלת התורה בהר סיני, שהייתה מלווה בכפייה של “הר כגיגית” ומתוך יראה, בימי הפורים העם קיבל על עצמו את מסורת התורה מחדש, והפעם – מרצון מלא ומתוך אהבה גמורה.
מהי ההוכחה שאכן מדובר היה בתשובה מאהבה ולא רק מיראה גרידא? ההוכחה טמונה במצוות החדשות שנוספו וקיבלו תוקף על ידי העם עצמו. עם שפועל מתוך פחד בלבד, מסתפק בפעולות של הישרדות. אך עם שפועל מתוך אהבה, בוחר להוסיף על עצמו מצוות של נתינה וחיבור לה’ יתברך; תהליך שהתחיל ביראה, והסתיים באהבת ה’. קבלת התורה המחודשת התבטאה בתוספת של קיום מצוות “מקרא מגילה”, ובעיקר דרך המצוות הייחודיות: “מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים”. מצוות אלו אינן עוסקות בהסתגרות אישית, אלא בפריצת גבולות האגו, בדאגה אמיתית לזולת ובבניית עם מאוחד. מי שאוהב את ה’, אוהב גם את עם ישראל.
המשמעות של דברים אלו לימינו היא קריטית. המערכה הנוכחית מול איראן ושלוחותיה מתנהלת בזירות צבאיות רבות, אך זירת העומק האמיתית היא זירת הזהות והאחדות של העם סביב היהדות. בדיוק כפי שעשו אבותינו, גם אנחנו נדרשים היום להרבות אהבה ואחווה סביב הזהות היהודית המשותפת שלנו. ההתעסקות היומיומית שלנו בתקופה זו צריכה להיות סביב הפצת תורה. בפורים הקרוב, עלינו לעשות מאמץ מיוחד כדי להביא כמה שיותר אנשים לשמוע את קריאת המגילה ולהתחבר לסיפור ההיסטורי של עמנו, לארגן את הקריאות בשעות שנוחות לציבור הלא דתי, להזמין לקריאה שכנים וגם תיכוניסטים חילוניים, לקבל אותם במאור פנים בבית הכנסת וגם לשריין להם מקומות.
מעבר לכך, עלינו להעצים השנה במיוחד את קיום מצוות החג: לתת משלוחי מנות איש לרעהו, ודווקא לאותם אנשים שאנחנו כלל לא מכירים. זהו הזמן לחצות את הקווים המגזריים ולהרבות שלום בעם. בד בבד, עלינו להרבות באופן משמעותי במתנות לאביונים, ולדאוג בפועל לאלו שידם אינה משגת להתקיים בכבוד.
מתוך האחדות העמוקה והמעשית הזו סביב הזהות היהודית והאלוקית שלנו, בעזרת ה’ נזכה לראות ישועה, וננצח את איראן כשם שניצחנו בימים ההם – כך בזמן הזה.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
