בראיון טעון ובלתי מתפשר, מציג הסופר טוביה טננבאום תמונת מצב חריפה על מצבה של הציונות הדתית, שלדבריו נמצאת בעיצומה של תופעת נשירה עמוקה, אידיאולוגית ותרבותית.

לדברי טננבאום לא מדובר בתחושה אישית או בהתרשמות רגעית, אלא במציאות ברורה. טננבאום מדגיש כי כאשר מדברים על נשירה, הכוונה איננה רק לעזיבת ההתיישבות או שינוי אורח חיים חיצוני, אלא בראש ובראשונה לנטישה של הדרך הדתית עצמה.

הוא מתאר תהליך מפוצל: חלק מהצעירים עדיין מחזיקים באמונה, אך אחרים מתרחקים ממנה לחלוטין, יש שעוזבים את הארץ, ויש שמוצאים את עצמם בלב תל אביב, הרחק מהעולם שבו גדלו. “אני פוגש אותם בדרום תל אביב, בנחלת בנימין, בפלורנטין. צעירים שהיו דתיים, שהיו מתנחלים. הם באים ואומרים לי: ‘קראנו אותך פעם, נהנינו כשהיית מתנחל’. היום הם במקום אחר לגמרי”.

עם זאת, לצד הביקורת, טננבאום מצביע גם על קבוצה אחת שלדבריו נותרה נאמנה לאידיאולוגיה המקורית, ואף מגלמת אותה באופן הקיצוני ביותר: נוער הגבעות. “אלה האנשים שהכי מאמינים, הכי אידיאולוגיים”, הוא אומר, ומוסיף כי דווקא הם זוכים לביקורת קשה מכל כיוון, כולל מצד גורמים בימין ובממשלה.

לדבריו, גם אם יש בתוכם קיצוניים, אין בכך ייחוד: “אין חברה בעולם שאין בה מטורפים. חברה בלי מטורפים, היא חברה מטורפת”. מבחינתו, עצם הנכונות שלהם לחיות בתנאים קשים ולהתעמת עם המציאות בשטח היא עדות למחויבות אידיאולוגית עמוקה.

בסיכומו של דבר, מצייר טננבאום תמונה מורכבת: מצד אחד, תהליך של התרחקות ונשירה מהדרך הדתית בקרב רבים מבני הציונות הדתית; ומנגד, גרעין מצומצם אך נחוש של צעירים שממשיכים לדבוק באידיאולוגיה – גם במחיר של בידוד וביקורת ציבורית חריפה.