בניגוד לנרטיב המקובל, שמנסה להשוות בין מחדל המודיעין של ה-7 באוקטובר לבין זה של מלחמת יום כיפור, איש המודיעין סא”ל במיל’ אלי דקל מציג זווית שונה ומטרידה. בראיון למרדכי קידר, דקל אומר כי ההשוואה ליהירות של 1973 אינה מחזיקה מים במציאות הנוכחית.

לדברי דקל, ששירת ביחידה 8200 ערב מלחמת יום כיפור, כבר בבוקר יום שישי שלפני המלחמה המודיעין היה במצב כוננות גבוה. “המודיעין למעשה התריע 30 שעות לפני המלחמה”, הוא נזכר. “צה”ל היה בכוננות ג’, חיל המודיעין הרגיש שמשהו קורה”. הוא מדגיש כי למרות הקונספציה המפורסמת, המערכת המודיעינית סיפקה התרעה חלקית יממה וחצי לפני פרוץ האש, והתרעה מלאה ניתנה שש שעות לפני המטח הראשון.

המצב ב-7 באוקטובר, לדבריו, היה חמור פי כמה. “במלחמת התקומה לא ניתנה התרעה אפילו של שש שניות”. דקל דוחה את הטענה כי “יהירות” או “לב נפוח מגאווה” היו הגורמים המרכזיים למחדל הנוכחי. התירוץ הזה אינו תקף הפעם, שכן ישראל לא חוותה בעשורים האחרונים ניצחונות אופוריים כמו אלו של ששת הימים.

המסר המרכזי של דקל ברור. הכישלון המודיעיני הפעם עמוק ויסודי יותר. בעוד שב-1973 המערכות זיהו סימנים והגיבו (גם אם באיחור), הפעם המערכת נאלמה דום לחלוטין, מה שמחייב בדק בית עמוק הרבה מעבר לשאלת ה”יוהרה”.