אל”מ במיל’ ז’ק נריה משתף בזיכרון ילדות צרוב ומשפיל מלבנון, הממחיש את הזרות העמוקה שחוו היהודים במדינה. הוא מספר כיצד במהלך אימון גדנ”ע בבית הספר, סמל לבנוני גירש אותו ואת חברו היהודי מהשורה לעיני כולם, רק בשל דתם. “עופו מפה”, הטיח בהם הסמל, רגע שבו נריה הבין כי למרות אזרחותו הלבנונית, הוא לעולם לא יהיה חלק אמיתי מהמרקם החברתי שם. מנהל בית הספר שלו באותה עת היטיב לתאר זאת כשאמר לו: “מקומך בישראל, שם זקוקים לבני אדם”.

נריה מותח ביקורת על הנטייה הישראלית לשקוע בתיאוריות ורודות על שלום עם לבנון, מבלי להבין את מאזן האימה הפנימי במדינה. הוא חושף פרטים מפגישה אישית שקיים בפריז עם אמין ג’מאייל, נשיא לבנון לשעבר. כשנריה שאל אותו מדוע נמנע מלאשר את הסכם השלום ממאי 1983, על אף שהפרלמנט הלבנוני כבר אישר אותו, תשובתו של ג’מאייל הייתה חד-משמעית: “פחדתי מהסורים”.

לדברי נריה, הדינמיקה הזו לא השתנתה. אם בעבר היה זה הפחד מהסורים ששיתק את ההנהגה הלבנונית, הרי שהיום זהו הפחד מחזבאללה ומאיראן. המסקנה העולה מדבריו היא שלבנון נותרת מדינה שבה הנהגתה תמיד תחשוש מגורם חיצוני או פנימי אלים, דבר שהופך כל ניסיון להסכם שלום יציב למשימה כמעט בלתי אפשרית במציאות הנוכחית.