טל ברקאי מנתח את מה שהוא מגדיר כאסטרטגיה מתוחכמת מאוד של ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל. לדבריו, כלי התקשורת פועלים בשני צירים מקבילים כדי לעצב את דעת הקהל: קיבוע נרטיבים מניפולטיביים והסתרה מכוונת של מידע.
ברקאי טוען כי התקשורת לוקחת מונחים טעונים, כמו “ניצחון מוחלט”, ומצמידה אותם לנרטיב שנועד להטיל את האשמה באופן עקבי על ראש הממשלה נתניהו. מנגד, הוא מצביע על תופעה של מניעת מידע, מצב שבו נושאים קריטיים שאינם משרתים את הקו המערכתי פשוט לא מדווחים. זה לא עניין של אי-דיווח אמת, אלא לא לדווח בכלל, הוא מדגיש.
כדוגמה לכך, ברקאי מציין אירועים משמעותיים, כמו ביקורת חריפה של בג”ץ על היועצת המשפטית לממשלה, שלדבריו נדחקים לשוליים או זוכים להתעלמות מוחלטת במהדורות החדשות. לעומת זאת, נושאים התואמים את האג’נדה, כמו “חוק ההשתמטות”, הופכים מיד לכותרות ראשיות.
כדי לקבל תמונה מאוזנת, ברקאי משתף כי הוא צורך אינפורמציה מערוצי טלגרם ומעקב אחר דמויות מקצוות שונים של המפה הפוליטית, כמו דפנה ליאל ובן כספית. המטרה, לדבריו, היא להבין את הפער בין המציאות בשטח לבין האופן שבו היא מתווכת לציבור בערוצים המרכזיים, שלטענתו “עובדים בזה על מלא”.
