חיים רמון מציג בניתוח פוליטי חד ומפתיע את הערכותיו לגבי המפה הפוליטית ומצבו של בנימין נתניהו. לדבריו, גם נתניהו עצמו העריך בתקופות מסוימות כי הוא עשוי להפסיד בבחירות, וזאת בניגוד לתמונה שהצטיירה בסקרים או בתקשורת. רמון מדגיש כי נתניהו אינו צפוי לחזור לכס ראש הממשלה בקלות, ומעריך כי המועמדים הריאליים יותר להנהגה הם דמויות כמו נפתלי בנט או גדעון סער, בהתאם לנסיבות הפוליטיות שנוצרו.

במרכז הניתוח שלו עומדת הסוגיה הערבית והשפעתה המכרעת על הרכבת הממשלה. רמון צופה איחוד בין המפלגות הערביות (בל”ד וחד”ש-תע”ל) בעוד מנצור עבאס יישאר מחוץ למסגרת המאוחדת, מה שעשוי להוביל לכוח פוליטי משמעותי של 12 עד 14 מנדטים. לטענתו, מציאות זו תמנע מכל גוש ציוני או חרדי להגיע ל-61 מנדטים בכוחות עצמו. הפתרון המסתמן לדעתו הוא הקמת ממשלת מיעוט, אולי בראשות דמות כמו בני גנץ או גדי איזנקוט, שתזכה לתמיכה חיצונית או הימנעות מצד המפלגות הערביות. רמון מסביר כי ממשלה כזו יכולה לשרוד מאחר שנדרשים 61 חברי כנסת כדי להפיל ממשלה מכהנת, ולאו דווקא כדי להקים אותה.

מעבר לחישובים האלקטורליים, רמון מתייחס ל”תקוותיו” של נתניהו לשינויים גיאופוליטיים דרמטיים, כמו נפילת המשטר באיראן, כגורם שעשוי לטרוף את הקלפים לטובתו. בנוסף, הוא נוגע בקצרה בחוק התקשורת, תוך שהוא מודה כי אינו בקיא בפרטיו אך מביע ספקנות לגבי עוצמת הביקורת המושמעת נגדו, ומציע להמתין ולראות את השלכותיו בפועל. הניתוח של רמון משרטט מציאות פוליטית סבוכה שבה השחקנים הערבים והיכולת להקים ממשלות מיעוט יכריעו את עתיד ההנהגה בישראל.