בשיחה טעונה בין איריס פורטוגלי לדוד שולדמן, עולות טענות מדאיגות בנוגע לאמינות הנתונים הרשמיים שפורסמו בתקופת הקורונה. פורטוגלי, המציגה עמדה ביקורתית כלפי התנהלות מערכת הבריאות, טוענת כי קביעת סיבת המוות כ”קורונה” לא תמיד שיקפה את המציאות הרפואית בשטח. במהלך הריאיון, היא חושפת כי הגיעו אליה עדויות מאחיות העובדות בבתי חולים, לפיהן חולים סופניים שנפטרו ממחלות אחרות, כמו סרטן, נרשמו כמי שמתו מקורונה בתעודות הפטירה שלהם. לדבריה, הרישום התבצע לעיתים קרובות על סמך בדיקת קורונה חיובית בלבד, גם כאשר היה ברור שהסיבה הישירה למוות הייתה המחלה הסופנית שממנה סבל המטופל.
אחת הטענות המרכזיות שעלו בשיחה היא שסיבת המוות הפכה לעיתים לנושא הנתון למשא ומתן בין בתי החולים למשפחות הנפטרים. פורטוגלי מציינת מקרים בהם משפחות התעקשו שסיבת המוות אינה קורונה, ובעקבות הלחץ והדרישה שונה הרישום בתעודה הרשמית. “זה הכל נתון למשא ומתן”, היא קובעת, ומעלה תהייה נוקבת לגבי האופן שבו התגבשו הסטטיסטיקות הלאומיות שעליהן הסתמכה המדינה בקבלת החלטות הרות גורל.
מעבר לביקורת על הרישום הרפואי הפרטני, פורטוגלי רואה בהתנהלות זו פתח למגמה רחבה ומדאיגה בהרבה. לטענתה, משבר הקורונה אפשר למערכות הבריאות בארץ ובעולם להכתיב דרכי התנהלות נוקשות לאוכלוסיות שלמות. היא מקשרת בין הנתונים המנופחים, לשיטתה, לבין הנהגת הדרכון הדיגיטלי והתו הירוק, אותם היא מגדירה כאמצעי שליטה המגבילים את חופש הפרט ומסמנים את תחילתו של עידן חדש של פיקוח חברתי. הריאיון מסתיים בהתייחסות לצמיחתן של תנועות התנגדות שקמו כדי להציג עמדה נגדית, להגן על זכויות האזרח ולפעול למען שמירה על חירות הציבור מול מה שהיא מכנה מנגנוני השליטה של המערכת.
