עבור ילדים והורים רבים, דתיים וחילונים כאחד, הראשון בספטמבר הוא יום של חגיגה, התרגשות והתחלות חדשות. כשאני נזכר בילדותי, גם עבורי זה היה יום משמח מאוד. חיכיתי בכיליון עיניים לעלות לכיתה א’, ואחר כך ל-ב’ ול-ג’. השמחה הזו לא נעצרה שם; היא המשיכה איתי הלאה גם לחטיבת הביניים ולתיכון. אהבתי את בית הספר, שמחתי לפגוש את החברים בכל תחילת שנה, ופגשתי אנשי חינוך ומורים טובים – אנשים עם כוונות טובות שניסו להעניק לנו דרך ארץ, יושר וערכים אנושיים.
באותם ימים לא הרגשתי שום צער או חוסר. הצער העמוק התחיל לנקר בי רק מאוחר יותר, אחרי שחזרתי בתשובה. היום, כשאני מסתכל על התאריך הזה, מתגנבת ללבי תחושה כבדה. בעיניי, בפרספקטיבה של זמן ותשובה, זהו אולי היום העצוב ביותר בשנה.

ההבנה הזו נחתה עליי סביב גיל 20, כשהתחלתי את דרכי בעולם התשובה. לפתע קלטתי שעם כל הכוונות הטובות והאנשים המסורים, משהו מהותי, שורשי וקיומי היה חסר שם: המסורת, לימוד התורה. בבת אחת הבנתי שלא לימדו אותנו באמת מה זה יהודי ומי אבות האומה ומעמד הר סיני. מושגי יסוד כמו קריאת שמע, קידוש, הבדלה, משמעותה של השבת, חגי ישראל, מועדי השנה, הצומות ובית המקדש – כל אלו היו חסרים. את יסודות היהדות הפשוטים ביותר, אלו שילד קטן בתלמוד תורה סופג באופן טבעי, נאלצתי להתחיל ללמוד כאדם בוגר.
מצאתי את עצמי מקנא ב”הבל פיהם של תינוקות של בית רבן” נטולי חטא. “גירסא דינקותא” אינה רק צבירת ידע; היא שלב קריטי שחורט בנפש את הקדושה והטהרה, שלב שבו האישיות מתעצבת. כל הלימוד של העתיד, כל הישרות והטהרה, בנויים על היסודות הללו שניטעו בקדושה בגיל קטן. אלו שנים שאי אפשר להחזיר. בסופו של דבר, לא משנה כמה בעל התשובה יהיה צדיק, לילד שגדל עם אותה גירסא דינקותא תמיד יהיה קל יותר בחיים מבחינת המשיכה הטבעית אל הקודש.

מדי שנה, כמליון ילדים נכנסים למערכת החינוך הממלכתית-חילונית. הרבה פעמים, אנשים דתיים מליצים זכות על המערכת ועל המציאות שבה הילדים הללו גדלים. אני חושב שזה קורה פשוט כי הם לא היו שם; הם לא חוו את החושך הזה מבפנים.
הרב קוק זצ”ל דיבר דברים חריפים מאוד על הכפירה: ״אדם אובד הוא הכופר, חייו אינם חיים. כיון שאין אידיאל במציאות הכללית לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשריות לזיק של אידיאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו, וחיים בלא אידיאל מושרש בעומקם, הרי הם גרועים מחיי בהמה.״ (אורות האמונה). מי שלא גדל במציאות הזו לא באמת יודע מהי התחושה הזו. כשאני כותב לעיתים בחריפות נגד החינוך הכפרני, דתיים מתקשים להבין מדוע. התשובה שלי היא שמי שלא חי שם, לא באמת יכול להבין. רק בעלי תשובה, שחוו את החינוך הזה על בשרם, מבינים עד כמה אירוע פתיחת שנת הלימודים הוא יום כואב.

לראות למעלה ממיליון יהודים נכנסים למערכת חינוך ׳ממלכתית׳ שמנתקת אותם מזהותם – לא ברוסיה הקומוניסטית, אלא כאן, במדינת ישראל הריבונית, מדינת היהודים – זהו מצב עגום. היו גדולי ישראל שצמו ביום הזה. אני אומנם לא גדול ישראל, אך מתוך החוויה האישית שלי, זהו אירוע שראוי לכולנו לבכות ולהצטער עליו. אני יודע שהעלון נקרא בשבת, ואני מבקש סליחה אם אני מצער אנשים ביום שבו אסור להצטער.

אך החשוב מכל הוא שהעצב הזה לא יוביל אותנו לדיכאון, לייאוש או לכעס. אנו נמצאים בתקופה של גאולה, וההתמודדות הזו היא חלק מ”מלחמת מצווה” של ממש, שלא פחות חשובה ממלחמת המצווה נגד האויב. משום שהדרך היחידה לנצח מלחמות היא בזכות הידיעה מי אנחנו ומה ערכנו. עלינו לקחת את הצער הזה ולתרגם אותו לעשייה, לתיקון מערכת החינוך ולקירוב לבבות, מתוך אמונה עמוקה ואחריות כנה לאותן נשמות. ובינתיים, להציע להורים לשלוח ילדים לגן דתי ומערכת חינוך דתי, כדי שילדיהם יהיו מחוברים לזהותם ולמסורת ישראל וידעו לקרוא שמע ישראל.

לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות