בעוד המזרח התיכון ממשיך לבעור, אלכס גרינברג מספק הצצה מרתקת ומפוכחת אל מאחורי הקלעים של מנגנוני הדיכוי והשלטון בטהראן. בניתוח מעמיק הוא מסביר כי בניגוד למה שניתן היה לצפות, לקצונה הבכירה של משמרות המהפכה אין באמת אופציה לערוק או לנטוש את הספינה הטובעת. גרינברג טוען כי המעורבות העמוקה של אותם קצינים במעשי הטבח ובדיכוי האכזרי של האוכלוסייה האיראנית הפכה אותם למטרה; הם מבינים היטב כי ביום שאחרי נפילת המשטר, זעם הרחוב יופנה כלפיהם והם “ייקרעו לגזרים”. המציאות הזו יוצרת מצב שבו הם קשורים למשטר בעבותות של פחד והישרדות אישית, ללא כל מוצא אחר.
מנגד, גרינברג מצביע על נקודת תורפה אפשרית דווקא בדרגי השטח של ה”בסיג'”. בעוד שהדרגים הבכירים נהנים ממשאבים ומהגנה, הלוחמים הפשוטים בשטח הם לעיתים אנשים קשי יום שרואים בשירות דרך למוביליות חברתית. עבורם, הנאמנות היא תלוית משאבים, וכאשר הכסף יאזול או כאשר המאמץ הלוגיסטי של הדיכוי יהפוך לכבד מנשוא, המוטיבציה שלהם עלולה להישחק. המשטר האיראני, במאמץ נואש לשמר את כוחו, אף הגדיל לעשות וגייס לשורותיו פושעים פליליים ורוצחים כדי לבצע את העבודה המלוכלכת ביותר מבלי שניתן יהיה לזהותם כאנשי ממסד רשמיים.
היבט נוסף ומדאיג עבור טהראן שעולה מהניתוח הוא הירידה באיכות כוח האדם המקצועי. גרינברג מציין כי סדרת הסיכולים המיוחסת לישראל “העלתה בסערה השמימה” את המוחות המבריקים והמנוסים ביותר של המשטר. התוצאה היא שורת מינויים של דמויות המוגדרות כ”זיבורית דזיבורית”, אנשים שנאמנותם האידיאולוגית עולה על כישוריהם המקצועיים. דוגמה בולטת לכך היא מינויו של הוסיין טייב לראש הבסיג’, אדם שקודם לכן נכשל בתפקידו כראש המודיעין של משמרות המהפכה ולא הצליח להגן על בכירי תוכנית הגרעין. שחיקה זו באיכות הפיקוד, לצד הלחץ הפנימי הגובר, משרטטת תמונה של משטר הנשען על פחד ועל כוח אדם נחות, בעוד האופציות של בכיריו מצטמצמות והולכות.
