זוגיות ומערכות יחסים העסיקו את האנושות מאז ומעולם. הררי מילים ושירים נכתבו על הנושא. כולנו מחפשים את החצי השני שישלים אותנו ויהווה עבורנו משענת ובית, אבל לצערנו בדור שבו אנו חיים כגודל השתוקקות הנפש של רבים לזוגיות, כך גם עומק המשבר וגודל הקשיים המתבטאים באחוזי הגירושים המרקיעים מעלה ואינספור רווקים ורווקות המתקשים למצוא זה את זו.
פרשת "ויצא", העולה בדרמטיות ובעוצמות הרגשיות שלה על כל תוכנית ריאליטי עכשווית, מתארת בין היתר את סיפור אהבתם המורכב והמופלא של יעקב ורחל. כזכור, יעקב חפץ להינשא לרחל, ולבן אביה הטיל עליו לשם כך לעבוד כרועה צאן למשך שבע שנים, שבפועל התארכו לשלוש עשרה שנים נוספות. למרות תקופת ההמתנה הארוכה והציפייה לאיחוד הרוחני והגשמי, התורה מספרת שזמן זה חלף על יעקב במהירות רבה בזכות אהבתו הגדולה ושאיפתו לממש אותה:
“וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ”.
ככלל, ספר בראשית מלא בסיפורים על זוגות, ונראה שהתורה מבקשת ללמדנו על מודל הזוגיות הבריא. לשם הבנתו כדאי לחזור לשורש הקלקול בקשר שבין אדם וחווה.
מיד לאחר האכילה האסורה מעץ הדעת שאל הקב"ה את אדם מדוע חטא, ותשובתו הייתה שכל זה קרה בגלל אשתו שפיתתה אותו. רש"י מסביר שחטאו של אדם היה שכפר בטובה — כלומר, החטא הבסיסי בין איש לאשתו הוא כפיות טובה והאשמות הדדיות. במקום להודות בטעות ולזכות בצ'אנס לחזור בתשובה בתוך גן העדן, ההאשמות ההדדיות הביאו לפרוד ולגירוש ממנו.
חז"ל מלמדים במדרש מופלא שחווה חשדה במעמקי ליבה שאדם אינו אוהב אותה באמת, וחששה שאולי ייקח לו אישה אחרת במקומה. מתוך חרדה זו היא פיתתה את אדם כדי שאם תיענש — גם הוא ייענש עמה.
אבל מה גרם לה לתחושות כה קשות?
התשובה נעוצה בכך שלפני החטא נתן אדם שמות לכל בעלי החיים — שם לכל מין ומין, לאחר התבוננות והבנה — אך דווקא לאשתו העניק שם כללי וסתמי: “אִשָּׁה”, שמשמעותו איש ממין נקבה. רק לאחר החטא הוא מעניק לה את השם “חווה”, שהוא אישי ונוגע.
כלומר, מה שהיה חסר בקשר שלהם לפני החטא הוא קשר אישי, קירבה ואינטימיות רגשית. מובן אפוא מדוע חווה חשה חוסר אהבה וחששה שיעזוב אותה בקלות.
כך נוצר בין שניהם כדור שלג מסוכן: חווה הרגישה חוסר באהבה ובחום, והפכה בעצמה קרה וחסרת התחשבות. הדבר הוביל את אדם לכפור בטוב שבה, ומתוך כך גדל החוסר של חווה — וכך הלך והעמיק הריחוק.
אל הוואקום הזה נכנס, כידוע, הנחש. דיבורו של הנחש עם חווה היה אישי, מתעניין, קרוב — משהו שחסר לה עמוקות בבית. ולכן היא נעתרה לשיח שהוביל אותה למפלה. זוהי תבנית מוכרת בצער רב גם בזוגות רבים בדורנו: כאשר אין קרבה אמיתית בבית — מחפשים אותה בחוץ.
את התיקון לשורש הקלקול אנו מוצאים אצל האבות. הבסיס המשותף לזוגיותם היה ההבנה שיש שותף שלישי בקשר — הקב"ה.
כל אחד יודע מדוע בחר בבני זוגו, אבל עדיין אינו יודע מדוע הקב"ה בחר דווקא בזוגיות הזו.
חיפוש התשובה לשאלה זו מעניק לקשר עומק, משמעות וטעם של נצח.
אברהם ושרה הם המודל הראשון לבית יהודי. התורה מספרת על דרך רוחנית משותפת, על שותפות הסוד אל מול פרעה ואבימלך, ואף מעניקה לנו “טיפ” יחיד במינו: “כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה — שְׁמַע בְּקֹלָהּ”.
למרות מעמדם ההיסטורי, הזוגיות שלהם רכה ואינטימית. כך בדברי אברהם לשרה בבגרותם: “הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ”. כמה עדינות יש בבן שמונים האומר לאשתו בת השבעים מילות חיבה שכאלה.
בהמשך, כשרבקה רואה את יצחק לראשונה היא נופלת מהגמל מרוב התרגשות ומכסה את עצמה, כדי לשמור על מרחב אישי המיועד רק לבעלה. מאוחר יותר, כשיצחק מתפלל על עקרותה נאמר: “וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא”. אף שכתוב “היא”, קרי “הוא” — החסידות מסבירה שהדבר מרמז להזדהות מוחלטת עם כאבה, כמו שאמר ר' אריה לוין לרופא: “כואבת לנו הרגל”.
בקשר בין יעקב ורחל ביטויי האהבה גלויים לחלוטין: “וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל”. יעקב אינו מסתיר את רגשותיו ואינו מקמץ בהם.
לעומת זאת, הקשר שלו עם לאה מורכב הרבה יותר — ומתוכו ניתן ללמוד על עבודת זוגיות עמוקה והתמודדות עם דמיונות ההורסים קשרים. רחל מצטיירת יפה, אהובה ואידיאלית. לאה, לעומתה, “עֵינֶיהָ רַכּוֹת” — עייפה, דומעת, מתמודדת. היא מייצגת את המקומות הכואבים בחיים — הפחדים, החרדות, החולשות.
בסיפור החתונה המפורסם מתחוללת הדרמה שכל זוג חווה: יעקב חשב שהוא מתחתן עם “רחל” — דמות החלום — אך מגלה שקיבל גם את “לאה”.
זהו סוד עמוק: כל אחד נכנס לקשר עם דמות חלום בראש — ורק אחרי החתונה מגלה שהמציאות מורכבת יותר.
כשנכנסים חיי משפחה, ילדים ועול משותף — צפים גם צדדים פחות זוהרים. רבים בורחים לדמיון על “רחל אחרת” במקום לחבק את לאה שנשלחה אליהם בהשגחה מדויקת.
בני ובנות זוגנו הם “יחידת חילוץ רוחנית” — הם אלה המגלפים מאתנו את האגואיזם, מפילים מחיצות ומגלים את הטוב העמוק שבנו. ולכן עלינו לחבק באותה מידה את הקל והנעים ואת המורכב והמאתגר.
יעקב אבינו השכיל לעשות זאת, ולכן דווקא עם לאה זכה להביא לעולם שישה ילדים שהפכו ליסודות עם ישראל. והיא זו שקבורה לצידו במערת המכפלה — נקודת הסיום של הזוגיות השלמה.
הלוואי ונשכיל גם אנו ללכת בדרך האבות, לזכור שזוגיות בריאה ושמחה דורשת השקעה, גמישות ועבודה — אך היא מהעבודות המשתלמות ביותר שיש.
שבת של שלום ואהבה, ניר אביעד
– עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
















