בכל שנה בחודש יוני הלועזי ממשמש ובא לו חודש הלהט"ב. תמיד הוא מגיע אלינו בהפתעה, פשוט כי לא היינו שותפים להכנות. המדינה כולה נצבעת בדגלים הצבעוניים, הדיבורים של הפוליטיקאים מהשמאל מקבלים גוון של מלחמת בני האור בבני החושך ("האור ינצח את החושך!", צייץ אתמול השר לביטחון פנים), וזה נהיה קצת לא נעים להיות יהודי מאמין ושומר מצוות במרחב הציבורי.
עבורנו, כך אני מאמין, זו גם הזדמנות טובה לברר – מה יש לנו נגד להט"בים? מה אנחנו בכלל רוצים מהם? אם מדובר בעובדה שיחסים חד-מיניים הם איסור תורה, הרי זה לא איסור התורה היחיד שלצערנו מתקיים בלב הפרהסיה של החברה הישראלית. יש מסעדות לא כשרות, אנשים נוסעים בשבת קודש, וחיים בזוגיות ללא חופה וקידושין. כואב לנו הלב אבל לא עולה על דעתנו להפגין כנגד התופעות הללו ולצאת מגדרנו כדי למחות בהן, ואין כל סיבה הלכתית או תורנית שאיסור על יחסים חד-מיניים יזכה ליחס מחמיר במיוחד.
אפשרות נוספת היא המחשבה שזה לא "נורמלי". נכון, עד לא מזמן זה היה לא נורמלי. אגב, עד לפני מאה שנה גם חילול שבת לא היה נורמלי. אנשי רוח פורקי עול מחו על חילולי השבת בפרהסיה בתל אביב הצעירה; לא בגלל שהשבת ניתנה לנו בסיני, אלא כי יהודי מחלל שבת זה לא נורמלי. לצערנו, זה כבר מזמן נורמלי, וגם הלהט"ב הולך ומתנרמל. כך היא טבען של נורמות – הן הולכות ומשתנות.
לעתים אני שומע הסברים כמו "שני גברים ביחד זה פשוט מגעיל, בלי קשר לאיסור תורה". צר לי לאכזב, אבל מי שלהט"בים מגעילים אותו ללא קשר לאיסור שבדבר – הוא אדם שמונחה על ידי נורמות חיצוניות לקודש. זו מחשבת חולין לגמרי, ויש בה ממד של פרימיטיביות ושמרנות חסרת כל צידוק הגיוני. זה לא שונה מלומר "אנשים שמנים זה מגעיל" – מחשבה בזויה הנבנית מנורמה חברתית-עממית פסולה.
https://tovnews.co.il/%d7%94%d7%9c%d7%94%d7%98%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%99/
אז מה כן? מה אנחנו רוצים מהלהט"ב? הניחו להם בשלהם.
דבר מעניין הוא שבציבור החרדי באמת היחס ללהט"ב הוא לא שונה מכל עוברי עבירה אחרים – יש להתרחק מהם ולסלוד ממעשיהם השפלים כנגד התורה, בדיוק כמו מחללי שבת ואוכלי טרפות.
לדעתי, יש צדק הלכתי מובנה בתפיסה החרדית. מבחינה הלכתית גרידא אין לנו כל עניין יוצא דופן עם הלהט"ב. זה כמו כל עבירה אחרת שאנחנו מצטערים עליה, אבל התרגלנו לחיות איתה. וכאן אנחנו מגיעים להבדל המהותי בין התפיסה החרדית לזו הדתית-לאומית: מבחינת הדתי-לאומי ההלכה אינה ממצה את הקיום היהודי כולו, אלא היא כלי לבטא דבר מה גדול ממנה הנקרא "זהות יהודית". כלומר, בזמן שבתפיסה החרדית המושג של "זהות יהודית" לא קיים, בתפיסה הדתית-לאומית הוא המטרה שההלכה היא אחד מהאמצעים המרכזיים להגיע אליה.
אל לנו לטעות – את החרדים לא מעניין המושג של זהות יהודית, רק כי מבחינתם כבר יש להם זהות יהודית. הזהות בת מאות שנים של היהודי הגלותי המזרח-אירופי מבחינתם לא השתנתה, והם דבקים בה בכל כוחם. זהו ה"יידישקייט" החרדי המפורסם, שהוא הוא המכונן המרכזי של הזהות החרדית. במובן הזה, לחרדים אין עניין לכונן זהות יהודית ישראלית חדשה, כי הזהות שלהם כבר ברורה בהם. תופעת החילון והקמת מדינת ישראל רק גרמו להם להיאבק יותר על דבקות בזהות היהודית-גלותית שלהם – ולא חס ושלום לשנות אותה.
https://tovnews.co.il/%d7%a6%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%9b%d7%9f-%d7%9c%d7%9e%d7%a6%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%92%d7%90%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%9c%d7%90-%d7%9c%d7%9e%d7%a6%d7%a2/
הציבור הדתי-לאומי במובן הזה הוא מודרני מאוד, והמשימה המרכזית ביותר שלו – שהיא המשימה המרכזית ביותר של כל חברה מודרנית – הוא לכונן את זהותו. מתוך סבך עולם ההלכה והערכים של הדתיים-לאומיים, הם מנסים לכונן זהות ישראלית-דתית חדשה; כזו שלא היה כמותה מששת ימי בראשית. משימה זו היא קשה ומורכבת, ובהחלט ניתן לומר שהציבור הדתי-לאומי צלח אותה לא רע עד עתה. דמויות מפתח כמו הרצי"ה קוק והרב סולובייצ'יק, וכן תנועות כמו גוש אמונים והקיבוץ הדתי, בהחלט כוננו זהות דתית-לאומית ישראלית חזקה ויציבה, ולמרות הרוחות הנושבות המערערות אותה מעת לעת, במבחן הזמן היא עומדת איתנה ויציבה.
אמנם לחלקים נרחבים בציבור הדתי-לאומי יש יומרה גדולה יותר, והיא לכונן זהות יהודית-ישראלית כללית אשר תהווה את הזהות המרכזית בחברה הישראלית. בכך, הדתי-לאומי מוציא את עצמו מאזור הנוחות המגזרי, בו נח וקל לכונן זהות כרצונך, ויוצא לשדה המאבק הציבורי.
הפילוסוף הקנדי המפורסם צ'ארלס טיילור הגדיר את המעבר מהעולם המסורתי לעולם המודרני על ידי הזהות. בעוד שבעולם המסורתי הזהות הייתה עניין מובן מאליו, הרי שבעולם המודרני כינון זהות נהייתה למשימת חיים. האדם המודרני מכונן את זהותו בכל עת, וזוהי אחת ממטרות חייו המרכזיות. מנהיגיו הרוחניים הגדולים של הציבור הדתי-לאומי, ובעיקר הרצי"ה קוק, לא נזקקו לטיעונים הפילוסופים המתוחכמים של טיילור על מנת לעמוד על נקודה מרכזית זו, והם השקיעו אנרגיות רבות על יצירת זהות דתית לאומית חזקה ויציבה. לתלמידיהם הם השאירו את המשימה שעדיין לא הושלמה על ידם – הפיכת הזהות היהודית-ישראלית החדשה לכזאת שתהיה כלל-ישראלית.
הדתי-לאומי, אם כן, נמצא במאבק מתמיד על הזהות, ולא במאבק על קיום ההלכה. זוהי נקודה יסודית להבנת הגנום הרוחני של ציבור זה. ואיך כל זה קשור ללהט"ב? נחכה בע"ה למאמר הבא.
