תשעה באב הוא יום שבו מלבד חורבן בית ראשון ושני "הודבקו" עליו עוד הרבה צרות ואסונות שקרו לעם ישראל.

ד"ר יוסי לונדין מספר על ההחלטה של חז"ל לקבוע את יום תשעה באב ולרכז בו אירועים נוספים ומסביר מדוע לדעתו עדיין לא הגיעה העת לקבוע יום אבל ליום השואה.

"אנחנו מאמינים במדרש וחז"ל שאמרו שבליל תשעה באב היה חטא המרגלים וגם חורבן בית ראשון ושני ונפילת ביתר ועוד אירועים נוספים, אך זה לא העיקר. תשעה באב הפך להיות הסמל של יום החורבן, הסבל והגלות בכל העולם, זה העיקר", אומר לונדין.

על המחשבה של חז"ל לרכז אסונות שקרו לעם ישראל ביום אחד הוא אומר כי "אחד הספרים הבסיסיים בתולדות עם ישראל הוא הספר "זכור" של יוסף יצחק ירושלמי. הוא דיבר על הזיכרון במודעות של עם ישראל כמשהו חסר תקדים בוודאי בהשוואה לשאר העמים. בוודאי שחז"ל בגאונותם באו ואמרו שיש להם אפשרות ביום אחד לרכז בו את כל הדברים. אי אפשר לבכות כל השנה אז בוא ניקח מספר אירועים חשובים ונהפוך את זה ליום שבו עם ישראל אבל בו לאורך כל הדורות".

ישנם כל מיני אירועים ופרעות ביהודים שכלל לא קרו בתשעה באב ובכל זאת התחברו עם תשעה באב. "יהודים לקחו הרבה פעמים מטבעות לשון ומושגים שהכירו והלבישו לכך את הדברים העכשוויים.

בוא ניקח לדוגמה את הנושא של ירושלים. יש את ירושלים עיר הבירה אבל גם את ירושלים דליטא, של מרוקו וכו'. אותו הדבר אנחנו עושים עם תשעה באב. אחד הספרים העתיקים באמת שהיום כבר לא בשימוש הוא "ספר המועדים" שכתב יום טוב לוינסקי בראשית שנות החמישים. בכרך שלו על תשעה באב הוא מביא את כל הצרות שהיו לעם ישראל מקדמא דנא עד לימינו. למשל לאשכנזים יש קינות על שריפת התלמוד שאנחנו יודעים שהיה בכ' בסיוון וגם על מסעי הצלב שהיו בחודש אייר, ולמרות זאת הכל הוכנס לקינות תשעה באב".

הוא מספר שכיום ניסו להכניס קינות על השואה. הקינה הכי מפורסמת היא "אלי ציון ועריה". כאשר נעשה ניסיון לקחת את כל אירועי השואה הקשים ולאגד אותם לקינה אחת. הכל בכדי לכוון לכך שביום הזה אנחנו נתמקד בצער גם אם הוא לא בהכרח קרה בתשעה באב.

אז מדוע הוא מתנגד להכנסת יום השואה לחלק מהאירועים הרבים המולבשים על תשעה באב? הוא מסביר: "אני אחלק את התשובה שלי לשני היבטים, עקרוני וטקטי. בהיבט העקרוני יש מחלוקת האם השואה היא חלק משרשרת הצרות של עם ישראל לאורך הדורות או שזה משהו אחר. גרסה חרדית הרבה שנים מדברת על גזרות ת"ש-תש"ה. לפי הגרסה הזו באמת אין סיבה שיום השואה לא יתחבר לשרשרת הנוראית הזאת. אני לא אכריע בה כרגע ואשאיר זאת לדיון ביום השואה".

ההיבט הנוסף על פי לונדין הוא הטקטי. לדעתו אנחנו קרובים מדי. "כרגע השואה שהפכה להיות האירוע המתועד ביותר בהיסטוריה האנושית וטוב שכך. החומר, המידע, הרגש וההצפה של כל החומרים הם כל כך גדולים שהם היו "מטביעים" את תשעה באב. במידה והוא היה בתאריך של תשעה באב, היה רק יום השואה. גם היום התקשורת תדחוף משהו שקשור לשואה בתשעה באב. בסוף ההצעה נפלה מסיבה פרקטית – זה לא בזמן לימודים. צריך לדבר על הדברים הללו בעוד מאה שנה ולא עכשיו".

הוא מסביר על ההתעלמות שקיימת בציבור החילוני מהיום הזה, אך חושב שיש ניצנים של התקדמות. "ברל כצנלסון זעם על תנועת הנוער של מחנות העולים שיצאו למחנה קיץ בזמן תשעה באב. הוא דיבר על כך ואמר שהרצל ככל הנראה לא היה אם לא היה את הזיכרון של תשעה באב. זו שאלה גדולה לכל מי שמתעלם מתשעה באב בהיבט ההיסטורי. אבל אני יותר אופטימי וחושב שכן יש התחדשות. לדעתי צריך להביא לתשעה באב היבט שמיוחד דווקא ליום הזה".

הוא מסיים בסיפור קצר. "לפני כמה ימים יצא לי לראות את העיתון "דבר" מיום תשעה באב בשנת 1949. הכותרת של העיתון הייתה "תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך". לקחו את אחד הפסוקים מסוף מגילת איכה ואמרו שהנה הקימו מדינה ואין צורך יותר בתשעה באב. בזמן הזה אגב ירושלים לא הייתה בידינו אבל התחושה הייתה שזהו". הוא מדגיש כי מצבנו היום טוב בהרבה מזה של אבותינו. "יום העצמאות זה חצי הכוס המלאה ותשעה באב זו חצי הריקה בכל המישורים: איך שאנחנו נראים כמדינה, בעיות ביטחוניות, קיומיות, מקדש וכו'. לא יזיק שיבוא יום אחד וכולם יתעסקו בו".