כאשר האיש שלי שירת בצבא, הגדוד שלו הוצב בגזרת עזה. הייתי אז סטודנטית לתקשורת, ומבחירה לא נכנסתי לאתרי החדשות. אחר צהריים אחד קיבלתי טלפון מנשמה טובה ששאלה שאלה קטנה, "מתי בפעם האחרונה שמעת מדביר" לא הייתי מודעת למה שקורה אבל הבנתי את השאלה מצוין. נכנסתי לקרוא וגיליתי שהייתה התקלות עם חיילי צנחנים בגבול. החצי שעה עד שהוא ענה לי הייתה מהארוכות בחיי. הדמיונות שהרצתי בראש, החרדה שתפסה את הלב.
בפיגוע אתמול הרשת החברתית געשה, אבל לא מתפילות לפצועים שאז עוד לא הותר לפרסום שהם הרוגים. אלא מסרטוני הפיגוע ומתמונות הנרצחים. מה גורם לאדם לפתוח את המצלמה בזמן פיגוע? גדול עליי לדעת. אבל מה מניע אתכם שם בבית שמפיצים את הסרטונים והתמונות לכל עבר?
אתמול בערב חמש משפחות התבשרו בגרוע מכל. האם לא מגיע לסבתא של הנרצח לשמוע על מות נכדה בדרך הרשמית? האם מגיע לחבר הנרצח לזהות את רחוב חברו הטוב עם העגלה של בנו? בכל תמונה שאתם מעבירים יש המון פרטים קטנים, המון פרטים שיכולים לגלות עבור משפחה וחברים מי הנרצח. רגע לפני שאתם מעבירים את התמונה תחשבו, רגע לפני שאתם שולחים את הסרטון בתפוצה משפחתית תעצרו. לא הייתם רוצים לגלות ככה על קרוב אליכם. אל תעשו את זה למשפחה אחרת.
אל תעבירו את זה הלאה.
