בל"ג בעומר 29 באפריל 1956 היו אמורות להערך ארבע חתונות של זוגות מגרעין הקיבוץ של נחל עוז.

באותו בוקר הגיע רכז הביטחון רועי רוטברג אל השדה הסמוך לגבול כדי לגרש רועים פלסטינים שירו לעבר שדות הקיבוץ. שני פלסטינים מרצועת עזה – סמל משטרה וחקלאי – יחד עם קצין ושני חיילים מצריים, ארבו לו, הרגו אותו ולקחו את גופתו לרצועת עזה, שם התעללו בגופה, ואף ניקרו את עיניו כפי שרמז  הרמטכ"ל דאז, משה דיין בנאומו.

גופתו של רוטברג הוחזרה בסיוע האו"ם, ולמחרת בערב נערכה בנחל עוז הלווייתו. הרמטכ"ל משה דיין, כתב נאום הספד שהפך לאחד הבולטים בהיסטוריה של מדינת ישראל. 67 שנים אחרי אותו מקרה, ההספד של דיין  נראה כאילו נכתב בימים האחרונים:

״אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא – ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו וָיוכלו לו".

שנתיים קודם הירצחו כתב רוטברג מסמך שהתגלה לפני כשנה בנחל עוז. כותרת המסמך הייתה: "קצירת תגמול בשטח המצרי".

רוטברג הי"ד ביקש לצאת לנקמה פרטית בצל הטרור שהיה בקיבוץ מצד כנופיות שחדרו לשטחו. התשובה מצה”ל, שרשומה באדום על אותו מסמך, הייתה תקיפה וקצרה: “בהחלט לא!”

ארכיון נחל עוז