ישראל פועלת לכאורה בקו חשיבה לינארי – ״היגיון״ של מהנדסים שלפיו דרך שתי נקודות עובר קו אחד. כאשר מיישמים את ההיגיון הזה על 'המצב' מבינים למה הכוונה. מבחינת ישראל יש עסקה. ולכן נממש את הפעימות ונחזור אחרי ההפוגה לנקודה שבה היינו ונחדש את הלחימה כאילו כלום לא קרה.
אבל קורה המון. יש בלימה. יש שינוי בשיח, יש ריבוי של וקטורים וכוחות שרוצים לסיים את עזה וכן יש גם סימנים לכך שהאחדות הפוליטית בישראל נסדקת. מרגע שישראל החליטה לתעדף את מטרות המלחמה ולהציב את סוגיית החטופים כיעד ראשי היא הציבה את עצמה במסלול המראה שמנתק אותה מיעדי המלחמה המקוריים.
הכוחות המושכים את האירוע לכיוון של מיסגור הלחימה סביב החטופים וסגירת האירוע הכולל הם רבים. מדובר בארה"ב שמזכיר המדינה שלה עומד להגיע כדי להגביר את הלחץ על ישראל לסיים את המערכה, על"ידידותיה" בעולם הערבי, אירופה וכמובן ישנם גם קולות בתוך ישראל וזרמים שמעוניינים לסיים את האירוע כאן ועכשיו עם החזרת כל החטופים.
ישראל נכנסה לסוג של מילכוד אסטרטגי. גם אם תתחדש הלחימה הרי שהיא תתנהל בנסיבות לא פשוטות עבורה אשר ייצרו לחץ לסיום הלחימה. מדובר בתמרון באיזור רווי אוכלוסין, קיימת אפשרות כי הדבר יגביר את החיכוך עם המצרים ואפילו כניסה עמוקה יותר של חיזבאללה למערכה כדי לייצר כאוס שיגביר את הלחץ על ישראל לעצור את הלחימה באופן מוחלט.
בתוך העניין הזה, צריך להביא בחשבון שחמאס טרם הפעילה את נשק יום הדין מבחינתה: הצעה לשחרור כל או הרבה (אסירים) תמורת כל החטופים. זה מודל שיגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל, יעקר את הלגיטימציה שלה להמשך המערכה ויחולל כאוס פנימי בישראל שמשמעותו אובדן הלגיטימציה של הממשלה הנוכחית, תסיסה בצה״ל ובחברה הישראלית, בחירות וכאוס פוליטי שיתלווה לכאוס הצבאי של נוכחות בעייתית של צה"ל ברצועה.
בנסיבות הללו הלחימה תהפוך ל'סבב' ולא תהיה מלחמה במשמעות של הכרעה. זו צומת דרכים קריטית שנמצאת בה ישראל ועליה לעשות חושבים ולכייל מסלול מחדש. שתי חלופות יש לה שאינן עוד מאותו הדבר.
הראשונה היא לשלב בין תחילתו של תמרון צבאי בדרום לבין מהלך מדיני גדול שיכלול לא רק החזרת כל החטופים אלא כניעה של חמאס, עזיבת הנהגתה מהרצועה לפי מודל בירות של 1982 ופירוז הרצועה כולה. הסבירות להצלחת מהלך כזה אינה גדולה בהינתן כך שסינואר אינו חש את הסכין על צווארו.
החלופה המעניינת יותר היא להרחיב ולהסיט את הלחימה צפונה לכיוון חיזבאללה מכמה טעמים. ראשית, גורם ההפתעה. חיזבאללה מצפה לחידוש הלחימה בדרום ומדובר כרגע ביתרון ישראלי שמאפשר לה להנחית מהלומה בהפתעה יחסית גבוהה וליטול את היוזמה לידיה.
אבל מעבר לכך, לא תהיה הכרעה במלחמה הגדולה שמנוהלת בפועל במזרח התיכון כולו ומול איראן, אם לא תהיה הכרעה משמעותית של החזית הצפונית. אפשר בהחלט לנצח בעזה אבל להפסיד את המלחמה הגדולה. החזית הצפונית היא האיום המשמעותי ביותר על ישראל וחובה לפרק אותה או לפחות ליצור מציאות חדשה בגבול הצפון.
מבחינה צבאית, זה הרגע המתאים היות וישראל לכדה כבר את חמאס ברצועה. היא ניטרלה כמעט לחלוטין את פוטנציאל הנזק שלה מירי טילים לרחבי הארץ. לכן מערכה עכשיו נגד חיזבאללה תעשה בתנאים מיטביים עבור ישראל ובמצב שבו פורקה הזיקה בין שתי הזירות. ישראל יכולה 'להתנפל' על חיזבאללה מבלי שחמאס תטריד אותה משמעותית מהרצועה, ובמצב שבו היא יכולה להמשיך לקיים נוכחות בעזה ולחנוק את אותה בסוג של מצור שאף ניתן להדק אותו.
מעבר לכך, הזדמנות ליצירת סדר חדש באיזור לא תחזור על עצמה. צה"ל והחברה הישראלית מגוייסים באופן חסר תקדים ומדובר בחלון של הזדמנויות להפוך את מה שהולך ומתברר כעוד 'סבב' , גם אם אלים, קשה וגדול, ל'מלחמה' במשמעות של יצירת הכרעה בעלת אופי אסטרטגי במזרח התיכון כולו. בכך טמון עתידה של ישראל באיזור הקשה הזה, עתיד הסכמי אברהם ולמעשה גם עתיד יחסיה עם מדינות שכנות נוספות באיזור וכמובן היכולת להתמודד עם איראן שנמצאת כעת במצב שבו ידה על העליונה.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. מרצה וחוקר בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
