עושה הרושם שהמלחמה נכנסה לשלב האינטנסיבי שלה. קרבות קשים בחאן יונס.
רמת האינטנסיביות של הלחימה עלתה (כך לפחות הרושם מהדיווחים).
ישראל עמדה ללא ספק במבחן החזרה ללחימה ולא איפשרה לגרור אותה למיסמוס המערכה. גם להתנהלות חמאס היה חלק בכך.
במקביל, הישג נוסף לישראל הוא ביכולת לנטרל את הלחץ האמריקני והבינלאומי. ישראל מצליחה בינתיים לפרק את המכשול הזה (כולל דרך הנושא ה'הומניטרי').
אין זה אומר שהזירה המדינית אינה מהווה איום פוטנציאלי. ראש הממשלה הקדיש אתמול חלק לא מבוטל מדבריו לעניין הבינלאומי וניכר מאמירותיו כי יש לחץ ויש מאמץ ישראלי לפרק את המוקש הזה שעודנו איתנו.
בהסתכלות קדימה יש עדיין אתגרים למלחמה: בראש ובראשונה השגת היעד של הכרעת חמאס, לכידת הצמרת והחזרת החטופים. עדיין אין שבירה. וצריך לצפות שמנהיגי חמאס אולי ינסו להבריח את עצמם וגם חטופים.
האתגר השני הוא חיזבאללה. ככל שצה"ל מתקדם בעזה למימוש תכליותיו כך גוברת הדילמה של חיזבאללה האם לנטוש את קו הפעולה שמבוסס על התשה ולהסלים את המערכה.
ולבסוף, מונח בעינו האתגר הפנימי. אנחנו. פוליטיקת המלחמה לא מרפה.
החיבור שבין הלחץ של חלק ממשפחות החטופים לעצירת התמרון לבין שאר התמרונים הפוליטיים (כולל אלה שבאו אתמול לידי ביטוי במסיבת העיתונאים "המשותפת" אבל גם הנפרדת, של השלישיה), אינם תורמים למאמץ המלחמתי, גם אם הם לא יעצרו אותו.
לכאורה, המלחמה מתנהלת בשני מימדים שונים ומקבילים: האחד, שמבטא אחדות לוחמים ורוח של התגייסות ציונית, והאחר, שמבטא את נוכחות הסדקים והשברים שמקבלים ביטוי פוליטי חדש על רקע ובכסות הלחימה.
בהסתכלות עתידית על היום שאחרי שהוא עדיין רחוק אפשר לשאול את השאלה, בראי אותה מגמה של פוליטיזציית המלחמה, האם נהיה מסוגלים לאתחל מחדש את המערכת על בסיס קוד ותוכנת הפעלה ציונית, לאומית יהודית נורמאלית יותר מזו שהתקיימה כאן ערב המלחמה.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
