כשהתאגיד היה טרי ומבטיח, והציג הרבה עלי תאנה שאינם הלוק הרגיל של עובדי טלוויזיה בישראל, הם יצרו סרט לכבוד תשעה באב. הנושא: השנאה בחברה הישראלית. ז'אנר: דוקו. המראיינים, שני אשכנזים. האחד חילוני בן של יוסי שריד, השנייה אפרת שפירא-רוזנברג, על תקן הדתית לאומית שמכה על חטא בשם המגזר שלה ומתנצלת בפני נציג האדונים שלצידה. הוא, אגב, לא מתחרט ולא מתנצל על אלטלנה או ההתנתקות או משהו. גם לא על אמירותיו מלאות השנאה של אביו כלפי מגזרים שלמים בישראל כגון חרדים ומתנחלים. מודעות עצמית לא קיימת כיאה לאחו"סלים אדוני הארץ הבאים לסקר את השנאה, שכמובן קיימת רק אצל אחרים.

הסרט פותח בצילומי ארכיון של שנאה בין ימין לשמאל, איכשהו רוב האלימים שם הם ימניים, טוב זה הארכיון, כי ככה עובדות מצלמות הטלוויזיה בישראל, תמיד סלקציה להראות צד אחד אלים. היוצרים משוחחים, והדיבור שלהם מערבב בין מאבקים ערכיים לבין שנאה. משום מה בעיני היוצרים, מאבק חרדי על השבת הוא שנאה, והפגנה על יוקר המחיה היא שנאה. כנראה ילדי שמנת שהכל טוב להם בחיים ולא אוהבים את הקונספט של אנשים שמוחים בעוצמה על משהו, ומתאספים לצעוק ולהפגין. זה נראה להם קשור משום מה לשנאה. טוב, מאז ומתמיד אליטות לא אהבו את הדמוקרטיה הזו של עם שצועק על מה שכואב לו.

https://tovnews.co.il/%d7%9b%d7%90%d7%9f-%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%9b%d7%99%d7%a6%d7%93-%d7%aa%d7%90%d7%92%d7%99%d7%93-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%91%d7%95/

אחד המרואיינים היה נציג ש"ס, איתו התעמתו המראיינים על אמירותיו של הרב עובדיה זצ"ל נגד ציבורים מסוימים. עצם הסיטואציה בה מעמידים אדם לענות בשם רבו או להגן עליו בפני טענות, היא בעייתית מאוד, והיא קרובה יותר לשנאה מאשר לאהבה. את הרב עובדיה עצמו מגוחך לחלוטין להציג בתור מייצג שנאה כלשהו. הרי גם כשלוקחים בחשבון את אמירותיו החריפות בנושאים מסוימים, עדיין הוא היה ויהיה סמל ומופת של אהבת ישראל, ויעידו על כך אלפי האנשים שהגיעו אליו והושפעו מקסמו ואהבתו אותם. למסגר את דמותו הענקית תחת כמה אמירות לא טובות, ולהניחו כחלק מבעיית השנאה בישראל, זו עצמה שנאה. עוד לפני שמדברים על הגמל והדבשת, כגון המראיין הנכבד שהתעלם מביטוייו החריפים של אביו כלפי אותו רב עובדיה ("הרב עובדיה הוא נשמה רעה שטרם החלה לתקן את חטאיה!"). הש"סניק נעלב מהצורה שבה מתבטאים על רבו, ושום שיח כנה ובונה על שנאה או קידום של אהבה בין מגזרים לא צמח. אדוני הארץ נהנו לשים בפינה את הדתי המזרחי שיתפתל ויתנצל. מקסים.

מרואיין אחר, מזרחי אף הוא (הפתעה!), שלומי חתוכה. למה שלומי חתוכה המשורר עדין הנפש מופיע בסרט על שנאה? כי הוא פעיל חברתי להעלאת המודעות והפיצויים לנפגעי פרשת ילדי תימן החטופים. בעיני האחוס"לים הללו, מי שמעז לערער על צדקתם של גדולי הציונות ולומר שהם עשו פשע בל יכופר להוריו התימנים, הוא "שנאה". 

מה? 

והם עוד תוהים על כך שהנציג הש"סניק לעיל לא היה מסוגל לענות על טענות כלפי הרב עובדיה, צחוק הגורל. כל אחד והגדולים שהוא לא מסוגל להודות בטעותם, כנראה. מן הסתם לחטוף ילדי תימנים זו אהבה, ולדבר על החטיפות או בכלל על הגזענות זו שנאה. והנה עוד שחום נוסף לרשימת הסרט "עיין ערך שנאה".

הלאה. המרואיין הבא – תחזיקו חזק- עוד מזרחי, הרי אין אנשים אשכנזים המסמלים שנאה בכל הציבור הישראלי. והפעם בחירה קצת יותר הגיונית, "הצל". בכל זאת גברתן עם קעקועים וניבולי פה קצת יותר קרוב עובדתית לשנאה, מאשר תלמיד ביישן של רב אוהב ישראל או משורר ופעיל חברתי. ועדיין, הבחירה היא בהצל, הימני, ולא במקביליו השמאלנים מפגיני בלפור נניח, שאף הם גברתני קעקועים מנבלי פה ומנפחי בלונים גסים חדורי שנאה. 

גם השיח הכביכול אינטלגנטי המנתח את ביטויי השנאה ברשתות שוכח את התמונה הגדולה שבסופו של דבר, ההגה במגוון תחומים נמצא בידי השמאל, ולימין לא נותר אלא לטקבק. כשאתה שמאלן ששונא מתנחלים אתה פשוט צופה בממשלה שמגרשת אותם ונהנה, בלי מילה אחת של שנאה. למסגר את הזעקה הימנית כשנאה, כאשר היא באה בעקבות דורסנות השמאל המתבטאת באלימות שלטונית, זה עוול.  

האחוס"לית תמר זנדברג נמצאת בסרט על תקן מותקפת, ועד שמדברים על אחוס"ל אחד שמקדם שנאה כמו ליאור שליין, הוא לא שם אלא רק מדברים עליו מנקודת מבטו של החרדי קובי אריאלי. 

בפעם הבאה כשמדברים על גיוון בתעשייה, תבינו למה זה חשוב. כשיהיו קצת יותר עורכים ותחקירנים ומגישים מסוגים שונים, ממרחב חברתי אחר, הם לא ימהרו למסגר את האחר תחת כותרת "שנאה" ואת עצמם ושכמותם תחת שיח אהבה או נפגעי שנאה.