דניאל פלקסר מעלה שאלה נוקבת כלפי קובעי המדיניות הביטחונית בישראל: מדוע התגובה הישראלית לאירועים ביטחוניים נבחנת תמיד לפי הנזק שנגרם בפועל – ולא לפי כוונת האויב? לדבריו, לו טיל היה פוגע בבית ספר וגורם למותם של מאות ילדים, התגובה הייתה שונה בתכלית – למרות שהכוונה של חמאס או חיזבאללה כבר קיימת גם בלי התוצאה.

פלקסר מבקר את האסטרטגיה הצבאית הרווחת, שלדבריו משחזרת את טעויות העבר – כמו במלחמת וייטנאם – בהן נמנעים מתקיפת מוקדי הכוח האזרחיים של האויב מתוך גישה מוסרית-אסטרטגית, אך גם מתוך היסוס שגורם להפסד בזירה הכוללת. מבחינתו, במצב הנוכחי – כשהאויב השתלט בפועל על אזורים אסטרטגיים ויורה לעבר אזרחים – אין מקום להבחנות כאלה.

הוא מצביע על האפשרות שהאחריות מוטלת או על הצבא, שאינו מביא יעדים ברורים להכרעה, או על הדרג המדיני, שמונע מהצבא לפעול באופן תקיף. כך או כך, התוצאה היא תגובה חלקית ומדודה מדי, שאינה ממצה את הפוטנציאל המבצעי של ישראל – למרות ש”היעדים ידועים, ונמצאים אפילו בגוגל”.

לדבריו, העולם נמשך אחרי מי שמנצח – וכשישראל מהססת, היא משדרת חולשה לא רק לאויב, אלא גם לבעלות בריתה.