חנן עמיאור מצביע על רגע מכריע בזירה הציבורית: התקיפה הישראלית באיראן. לדבריו, התגובה התקשורתית לאירוע זה לא נבעה מהפתעה – אלא מהכחשה עמוקה ומתמשכת של מציאות ביטחונית שכל מי שבקיא בזירה היה אמור לראות אותה מגיעה.
עמיאור תוקף בחריפות את פרשני התקשורת המרכזיים, שלדבריו לא רק שהטעו את הציבור כשהכחישו את האפשרות שישראל תבצע תקיפה, אלא עשו זאת מתוך שיקול ערכי ואידיאולוגי – לא מקצועי. ביום חמישי אחר הצהריים, שעות בודדות לפני התקיפה, עדיין הוצגו בתקשורת קביעות נחרצות שלפיהן אין סיכוי למבצע.
אלא שברגע שהתקיפה יצאה אל הפועל – אותם קולות עברו בן רגע מתשדורת ביטחון עצמי להכחשה או למזעור משמעותה. עמיאור מזהה כאן דפוס: כאשר המציאות מתנגשת עם הנרטיב – הנרטיב מנצח. כל עובדה, אפילו אם היא דרמטית, נאלצת להתיישר עם קו התקשורת המרכזי, שמציג את ישראל כמדינה חלשה, מוסרית מדי או חסרת יכולת אסטרטגית.
לטענתו, הבעיה עמוקה יותר מעוד טעות הערכה. מדובר באינטרס שיטתי – לשמר את המסגור השבור של ישראל כמדינה שאסור לה להפעיל כוח, גם אם מדובר בהגנה עצמית. הציבור, מצדו, נחשף שוב ושוב לאותו סל מסרים שמרכך, מעוות ולעיתים מחבל באמון במוסדות המדינה.
עמיאור טוען כי כדי לחדש את האמון הציבורי, יש להכיר בכך שהשיח הציבורי נדרש לשחרור. הוא אינו קורא להשתקה – אלא לדיוק. כשאירוע משנה מציאות מתרחש, אי אפשר להמשיך ולשדר כאילו כלום לא קרה.
רוב הציבור כבר מבין שערוץ 12 הוא ערוץ אוייב .
ממש תמונה שקספירית
2 מכשפות … אבל איפה השלישית?
What nation in the world is tormented by endless calls to stop attacking its defenseless enemy that had national holidays calling for our deaths? What nation is endlessly exclusively tormented with calls for us to cease fire, while our enemies promise to attack us again and take hostages again?
Being A Jew, is like being screamed at, every day, all the time, endlessly, without end, no matter what you do. In G-d I trust.