יזהר ליפשיץ, אחד מקולות העומק שעלו מתוך קיבוץ ניר עוז בעקבות אירועי התקופה האחרונה, מבקש לגעת במהות העמוקה של הקרע החברתי בישראל. לדבריו, לא מדובר רק בשאלה של ימין ושמאל, דתיים וחילונים, או יהודה ושומרון מול עוטף עזה – אלא בהבנה עד כמה החברה הישראלית נוטה להכניס כל אדם ותופעה לתוך מגירה.

הוא מתאר כיצד הריחוק – גם הגיאוגרפי וגם התודעתי – הפך את תושבי עזה והעוטף ל”סיסמה” בתקשורת, תוך התעלמות מהמורכבות, מההיסטוריה, ומהערכים שמרכיבים את חייהם. ליפשיץ מציין כי דווקא ברגעים הקשים של ההפצצות והאימה בגבול, התברר עד כמה הקו המפלג בין מגזרים היה אמתי – וכמה הוא מכאיב. התחושה הזו, לדבריו, נולדה לא מהשיח הציבורי הרחב, אלא מתוך חוויה אישית מאוד של אכזבה, חוסר שייכות, ובו בזמן – התפכחות.

ליפשיץ מדגיש כי נוער השומר הצעיר, לוחמים מהקיבוצים, ציונות דתית מיהודה ושומרון – כולם נפגשו במציאות המבצעית, בגבול, במלחמה, ובעומק האנושי. בתוך כך, הוא מזהה גם הזדמנות: להבין שדווקא השטח – ולא ההצהרות – יכול לייצר גשר. אולי אפילו תקווה.