חנן עמיאור מותח ביקורת חריפה על השיח הציבורי והתקשורתי בישראל, שלדבריו הולך ומתרחק מהמציאות הקונקרטית ומעמיק בהתבוססות בסיסמאות. הוא מתאר תופעה שבה השפה הציבורית נעה בין תחושת זכאות אינסופית לבין ניתוק מוחלט מהסכנות הקיומיות שמדינת ישראל ניצבת מולן.

לדבריו, רבים בתקשורת ובמערכת הפוליטית מתבשמים בהישגים צבאיים רגעיים – אך שוכחים לשאול שאלות אמתיות על המשמעות האסטרטגית, על הזהות הלאומית, ועל הקשר שבין עוצמה צבאית לבין תודעה מוסרית. הוא מדגים כיצד ביטויים כמו “יש לנו זכות”, “מותר לנו”, “אנחנו דורשים” – חזרו על עצמם פעמים רבות בדקות ספורות של נאום, מבלי שהופיעה אפילו פעם אחת שאלת האחריות, החובה או ההקרבה.

עמיאור טוען כי הזירה הציבורית בישראל נשלטת כיום על ידי תפיסה הממוקדת כמעט אך ורק בפרט: בזכויותיו, בנוחותו, בכעסו על המצב. את מקומם של ערכים ציוניים, תחושת שליחות או עומק לאומי – תפסו קלישאות שמובילות למבוכה מוסרית, בעיקר כשישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים מהותיים.

לדבריו, מדובר לא רק בשיח שטחי אלא בתוצאה של מערכת חינוכית שלמה שלא העבירה את עומק הרעיון הציוני לדור הצעיר. הניתוק מערכי יסוד כמו מחויבות לארץ, נכונות להקרבה והבנה היסטורית – מוביל לכך שהשפה הציבורית מתמקדת יותר ב”זכויות מופרות” מאשר בהבנה של מהותה של מדינת ישראל.