כשאנו מדברים על נושא הנבואה במשנת הרב קוק אי-אפשר שלא להזכיר באותה נשימה את תלמידו הנאמן ואיש סודו הרב הנזיר, אשר משאת חייו הייתה הנבואה. בתקופה בה התגשמות דברי הנביאים נראית לעין כל בקיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ, וארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, שלחה ההשגחה העליונה שני שליחים מיוחדים אלו, הרב ותלמידו, לעורר בעם ישראל את הגדולה שבשאיפות בן אנוש – הלא היא הנבואה.

הימים הם ימים של תסיסה. השאיפה הלאומית מתעוררת, אך יחד איתה גם נוצרת סלידה עמוקה מחולשת הנפש ורפיון הגוף הגלותיים. הכפירה נושאת ראש ובועטת בכל היקר והקדוש. רבים מעם ישראל פורקים עול ונוטשים את דרך התורה והמצוות.

בתקופה הרת גורל זו, מופיע הרב קוק, ומתווה דרך. הוא רואה את העוצמות הכבירות מחד, ואת ההרס הנורא של הכפירה מאידך – ואינו יכול להשלים עם הקריעה שנוצרת בין המחנות, בין היישוב הישן ליישוב החדש, ובין הקידמה והפיתוח לתורה ולמסורת הקדומה.

במבטו החודר הוא מזהה שהכפירה של החלוצים נובעת מתוך גדולת נשמתם. לכפירתם בכל החולשה והרפיון הגלותי הוא מכיר רק תרופה אחת: "התשובה הגדולה, שתחיה את האומה ותביא גאולה לה ולעולם, תהיה תשובה שנובעת מרוח הקודש שיתרבה בה", הוא כותב ביומנו.

https://tovnews.co.il/%d7%96%d7%95-%d7%94%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a7%d7%95%d7%a7-%d7%a9%d7%94%d7%aa%d7%92%d7%a9%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%90/

רוח הקודש אינה קופאת על השמרים. היא מהפכנית מטבעה, היא כולה חידוש, ויש בה אומץ וגבורה שהדור הצעיר דורש ומבקש. רק תורה גדולה שנובעת מרוח גדולה, הספוגה ברוח הקודש, יכולה לרפא ולהשיב את הבנים הטועים לצור מחצבתם, מבין הרב קוק.

וכך הוא כותב על חיסרון רוח הקודש בישראל, "באמת חיסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחה להרפא, כי אני ד' רפאך".

אבל כיצד ניתן להשיב לדור את מה שניטל ממנו זה אלפיים שנה? הרי הנבואה פסקה ומי הוא זה שיוכל לחדש ימיה כקדם?

הדבר הראשון, אומר הרב קוק, הוא לחדש את השאיפה לרוח הקודש. "אי אפשר להימנע מלהשתמש בהכרזה למטרות היותר עליונות, לעורר את הטוב ואת החיים בעולם. לגבי ישראל צריכים כעת בזמן הפריחה הלאומית, בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה, שהוא הסיגול לרוח הקודש, קבוע ברוב בעלי הכישרון שבאומה".

הצבת מטרות היא תנאי מקדים להשגת כל תוצאה שהיא, והנבואה אינה שונה בעניין זה. אם אף אחד לא ישאף לנבואה – היא גם לא תחזור. לטענת הרב קוק עצם ההכרזה המפורשת על השאיפה לרוח הקודש, היא שתגלה את הדרכים כיצד להגיע אליה. "ההכרזה של המילה תעורר את הביאורים השונים שלה, וכל צד מצדדיה יאיר באור מיוחד", הוא כותב.

https://tovnews.co.il/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%94%d7%a4%d7%9a-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a7%d7%95%d7%a7-%d7%9e%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%9e%d7%a2%d7%98-%d7%97%d7%a1%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%a4%d7%a2%d7%94-%d7%9c%d7%9e/

על החשיבות בהצבת שאיפות גדולות שמע הרב הנזיר מהרב קוק פעמים רבות, ושמח על כך כמוצא שלל רב, וכך הוא כותב:

"הרב מרן שליט"א מדבר כמה פעמים על האומץ, שכל מי שמציב לו מטרה לרצונו, ישיגה בע"ה. כמוהו, שירושלים היתה משושו מילדותו. גם בן יהודה, שהדיבור העברי בארץ-ישראל היה רצונו, והשיגו. והנה אני, הדל, משוש נפשי הוא גילוי הנבואה".

שאיפתו האישית של הרב הנזיר לגילוי הנבואה וקריאתו של הרב קוק להציב את הנבואה בפסגת השאיפות כמטרה ריאלית – התמזגו יחדיו בהחלטתם המשותפת להקים ישיבה גדולה.

"מגמתי בבואי לארץ הקודש, למרן הרב, הייתה הקמת ישיבה מרכזית, בתוכנית לימודים כוללת ומקיפה, שתכליתה תחיית רוח הנבואה בישראל בארץ ישראל, בהשפעתו הסגולית של מרן הרב. בעלותי אל הרב, והצעתי לפניו מגמת הקמת הישיבה הגדולה, ולהתחיל בהכנות, אמר לי לערוך "תוכנית לימודים" בשביל הישיבה", כותב הרב הנזיר.

התוכנית שכתב הרב הנזיר יוצאת דופן בהיקפה. היא כוללת לימוד בכל מקצועות התורה: תנ"ך, הלכה, אגדה, מבואות לתלמוד ולמשנה, מדעי הטבע, משפט עברי בהשוואה למשפט הרומי, פילוסופיה וקבלה, אבל מעל כל הפרטים מרחפת השאיפה הכללית שלו בהקמת הישיבה, עליה סמך הרב קוק את שתי ידיו, והיא – "תחיית רוח הנבואה בישראל בארץ ישראל".

האם התוכנית התממשה? מבחינת היקף הלימודים אנחנו יודעים שלא. אמנם הרב הנזיר העביר שיעורים במדרשי אגדה והלכה על פי דרכו המיוחדת, ובישיבה למדו גם ספרי יסוד באמונה ותנ"ך – חידוש גדול בפני עצמו ביחס למקובל בישיבות באותם הימים, אולם להגיע לאותו היקף שיטתי, שיש בו מן היסודות האקדמיים אותם רכש הרב הנזיר בשנות לימודיו באקדמיה למדעי היהדות של הברון גינצבורג בסנט פטרבורג, ובאוניברסיטת פרייבורג ולאחר מכן באוניברסיטת בזל – לזה לא הגיעו.

https://tovnews.co.il/%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%93%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95-%d7%91%d7%9e%d7%a1%d7%9c%d7%95%d7%9c-%d7%94/

אין ספק שהדבר כאב לרב הנזיר, שהשקיע עמל רב ביצירת התוכנית. אבל גם פה עיקר הקושי שלו הוא שהמגמה למענה מוקמת הישיבה לא "מדוברת", וגם הוא עצמו מוצא את עצמו כאילם לא יפתח פיו, מחריש ומצפה, אך חושש שאם ידבר יובן לא נכון. "הנני מפחד תמיד מִדַבר, פן לא יהי דברי אמת, ואם אמת פן לא יובן, ואם יובן, פן לא יובן כהוגן", הוא מתאר את הקושי שלו לדבר על שאיפת חייו, הנבואה, ולהכריז בגלוי על מגמת הישיבה.

ארבע שנים של עינוי ושתיקה עוברות על הרב הנזיר, בהן הוא מביט על הישיבה שהקים זה עתה בעיניים כלות ומתקשה לזהות בה את המגמה לשמה הוקמה. "ארבע שנים עברו, מעריכת תכנית הישיבה העולמית על ידי… והנה נוסדה הישיבה ואנו סחור סחור הלכנו, בזהירות, בהדרגה וברמז ולא להגיד דבר מלא. קווה קיוויתי ימים רבים לגילוי עקבות דעת אור ד' ודברו הנבואי, בישיבתנו, והתקווה נשארה מעל והחשך כסה ארץ בדרכים המרחיקים את התלמוד מהתורה והתורה מהנבואה. ונדמה לי כי אך חזון שווא חזיתי ולצפייה שלא יתקרב אלינו, בדורנו, ציפיתי".

אמנם במשך הזמן הוא מוצא רמזים שהחזון מתחיל להתגשם: "והנה צלילי אור הדעת ודבר ה' נשמעים באזני, בחברים המקשיבים, וקם רוחי ויחי, קווה, קווה והיה אור".

https://tovnews.co.il/%d7%94%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%97%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%90-%d7%a8%d7%a7-%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%90/

בשנים הבאות ימצא עצמו הרב הנזיר מתמסר כליל לכתיבה ועריכה של "אורות הקודש" – חיבור שנועד להגדיר את השיטה המיוחדת של תורת הרב קוק. בעוברו בין אלפי דפי יומניו של הרב, שנכתבו בשטף קולמוס אחד ובהשראה אלוהית ללא מחיקות, הוא ימצא הארות וחזיונות שונים של רוח הקודש אליהן זכה הרב, כדוגמת "הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה", אך קטע אחד שכתב הרב קוק יגרום לנשמתו להעתק.

"ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול אדני קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ה' שלחני ולא נגלה אלי דבר אדני. ואשמע קול נשמתי הומה, ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גיבורים, מלאי עזוז וקודש…"

ננתח את הדברים במתינות המתבקשת. הרב קוק מספר שהוא שומע מתוך מעמקי נשמתו ומתוך רגשי לבבו – קול אדוני קורא. מהו אותו קול? האם זו נבואה? תגובת הרב קוק היא – חרדה גדולה, שמא מדובר בנבואת שקר. דבר אחד אין בו ספק כלל: הרב קוק שמע את קול אדוני קורא. את הסיבה לחשש שהוא נביא שקר יש לחפש אפוא בהמשך דבריו – "לאמר השם שלחני ולא נגלה אלי דבר אדוני".

מה הולך פה? הרב קוק סותר את עצמו? מצד אחד הוא שומע "קול אדוני קורא", ומן הצד השני הוא מעיד "לא נגלה אלי דבר אדוני". יש לדייק: מה ששומע הרב קוק הוא "קול אדוני", ואילו מה שלא נגלה אליו הוא "דבר אדוני". ההבדל ברור – קול מביא עמו הלך רוח, מגמה, ניגון, אך לא דיבור מפורט. חסר את ה"לך דבר אל בני ישראל". הרב קוק חש בעומק נפשו כי הקול שמתגלה אליו הוא מהזן של נבואת שליחות. יש בו דחף פנימי ללכת ולהכריז "ה' שלחני!" אולם הוא מנוע מכך. הדבר מזכיר בצורה פלאית את כאבו העצום של הרב קוק על שנאסר עליו להגות את השם המפורש.

אז האם הרב קוק היה נביא? לעניות דעתי – לא. נבואה היא דיבור מפורש, דו כיווני. אולם דומה שנכון יהיה לומר, בזהירות המתבקשת, כי הרב קוק היה בדרגת נביא, אלא שהדור לא היה ראוי. דברים מפורשים יותר אומר הרב נזיר ברמז שאין גלוי ממנו:

"אומנם בתחית הקודש, בתחית האומה ושובה לארץ קדשה, בקיבוץ גליות ובנין המדינה, הכרח הוא, שתקום ותתחדש רוח הנבואה בישראל, חוזים ונביאי קודש. וכן דמות הרב מרן זצ"ל, עם כל התארים הרבים, הגדולים והנשגבים, שתארו דמותו הנשגבה: גאון וצדיק, חסיד, חכם, משורר קדוש, ופילוסוף-אלהי, גדול, וגבור, על כל אלה מרחף התאר הנשגב, שאין בכחנו ועוז רוחנו להביעו. הוא נרמז בכתבי קדשו, הנדפסים: בחכמת הקודש, ומוסר הקודש, וביחוד בחכמת הקודש פרק קלח, מקוטע, ובלי כותרת, ונקודות נקודות בראשו, במקום דברים נשגבים".

יהיו הדברים לעילוי נשמתו של הרב זצ"ל והחשת גאולת ישראל