לאחרונה פנה אליי להתייעצות רב שהגיעה אליו קבוצת חיילים חילונים לשבת, והוא שאל אותי על מה לדבר איתם? אמרתי לו שיעשה להם ׳שו״ת׳ של שאלות שמגיעות מהם וזה הדבר שהכי יעניין אותם, כי השאלה מראה איפה האדם והתודעה שלו נמצאים. ובנוסף אמרתי לו שידבר איתם על האבות ועל פרשת השבוע, שזה תמיד אקטואלי ורלוונטי. הוא אמר לי בחשש שהם מאוד רחוקים מהתורה ואין להם שום רקע ביהדות ומי אמר שזה בכלל יעניין אותם. הוא גם אמר לי שהם בטח יחשבו שהתורה זה משהו מיושן וההיסטוריה הזו לא רלוונטית לחיים שלהם.
אמרתי לו שכל יהודי שואל את עצמו שאלות קיומיות, יש לו נשמה והוא מחפש משמעות לחיים שלו. השיח הזה לא תמיד גלוי, ולא תמיד היהודי בעצמו מודע לשיח הפנימי הזה, ׳ליבא לפומא לא גלי׳, אבל זה תמיד קיים. גם חילוני הוא קודם כל יהודי, מעבר לכל העטיפות וכל הספקות והשיח הכביכול אקדמי, הוא מתגעגע למשהו מעבר, והדבר הזה זה הקב״ה והיהדות. ובעיקר לאחר המלחמה הרבה יהודים מחפשים את הזהות שלהם.
במוצאי שבת הוא שיתף אותי שאכן היה שו״ת ודברי תורה, והם היו מרותקים ונשארו איתו עד השעות המאוחרות של הלילה. היה להם צמא רוחני מאוד גדול והם נחשפו לעומקים מאוד גדולים בתורה שהם לא שמעו אותם קודם, ורצו לדעת עוד ועוד.
אך מבט עמוק על התורה לבדו לא מספיק. הרבה פעמים, אנשים שמגדירים את עצמם חילונים חושבים שהתורה שייכת רק לדתיים או לחרדים, אך הם לא מרגישים שהיא שייכת גם להם. חשוב להסביר שהתורה ניתנה לעם ישראל, לקולקטיב, לכלל, לא למגזר כזה או אחר, ולכן היא שייכת לכל יהודי ומתאימה לטבע הנשמתי שלו. יש לדבר על הנושא הזה משום שהמחשבה הרגילה סוברת ׳זה שייך לי׳. השייכות היא נשמתית, היסטורית. היהדות עוברת אלינו במסורת מדור לדור. התורה שייכת ליהודים, וגם לישראלים, זה אותו דבר.
לפעמים כשדתיים מלמדים תורה חילונים, הם מסתכלים עליהם כאל תיירים, כאל אנשים שבאים מבחוץ אל התורה, ואנחנו עושים להם סיור תיירות. הגישה הזו לא נכונה, והיא גם נקלטת אצל השומע בצורה שגורמת לו להרגיש זרות כלפי התורה. השיח חייב להיות ממקום ששנינו יהודים, ואנחנו לומדים את התורה ביחד כי היא שייכת אלינו, לא רק לי, המלמד.
כאן חשוב להדגיש שהעובדה שהיהדות שייכת לכל יהודי, לא אומרת שכל יהודי יכול לפרש אותה כדעתו. מסורת ישראל והתורה הקדושה הן לא פלסטלינה שאפשר לעצב אותן איך שבא לי. לכן כל מיני מיזמים כמו 929 מסלפים ומעקמים את מסורת ישראל משום שחלק מהכותבים אינם מחוייבים לה, ויש שם גם כופרים גמורים שלא מאמינים בקדושת התורה, אלא מתייחסים אליה כמו לטקסט ספרותי. התורה היא מן השמיים, ופרשנותה עוברת בתורה שבעל פה, זהו גם עיקר חשוב בהסברת התורה. הרבה פעמים שואלים ״למה הרבנים ממציאים פרשנויות״ ולכן ראשית לכל צריך להסביר שהתורה שבכתב הגיעה יחד עם התורה שבעל פה. רק אחרי שמבינים את זה, אפשר להסביר את חשיבות תפקיד הרבנים בדורנו. פעם שמעתי מהרב צוקרמן זצ״ל :״אנחנו לא עובדים את הרבנים אלא את ה׳ יתברך ורוצים לעשות את רצונו, אלא שהרבנים מסבירים לנו מהו רצון ה׳״. בניגוד לתפיסה הנלמדת באקדמיה כאילו רבנים מחפשים שליטה, חלילה- המבט הוא קודם כל פנימי, תבקש לדעת את רצון ה׳, ואז תחפש לך רב, כי צריך מסורת כדי לדעת מהו רצון ה׳ והדרך לעבוד אותו.
עלינו להסתכל על היהודי הניצב מולנו לא כעל ׳חילוני׳ מנוכר ליהדות ושונא דת (כמובן שיש יוצאי דופן שהם באמת כאלו), אלא כאל יהודי שמחפש משמעות, שהנשמה שבקרבו מתגעגעת למשהו נשגב, והקב״ה מעורר בו הרהורי תשובה. הוא מחפש את הזהות שלו והוא זקוק שיגידו לו שהתורה שייכת לו. הגישה הזו הופכת אותנו לאנשים שנותנים מענה ולא כמו שמנסים לצייר זאת כ׳הדתה וכפייה דתית׳. בדיוק כמו שנותנים ארוחה לאורח, כי יודעים שהוא שיש לו צרכים גשמיים, כך לכל יהודי יש צרכים רוחניים. שימו לב אל הנשמה.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
כרגיל, שוב הדתיים אשמים. ככה, הרב אסמן לא תגרום לדתיים לרצות לקרב חילוניים. לי יש דוגמא של אדם טוב, בעל ערכים ציוניים אוהב את מדינת ישראל, אבל כאשר עולה עניין הקשור לדת שלנו, הוא ממש מחרף ומגדף. הפסקתי לדבר אתו על העניינים האלה. האם זו אשמתי? אם תאמר שכן, אז לך יש רגשות נחיתות כלפיו, לא לי. גם לזולת יש אחריות על חשיבתו, זלזול בערכי היהדות היסודיים ולאופנים בהם הוא מתבטא. לא לחינם אמרו רבותינו כלפי הרשע: אף אתה הקהה את שיניו.