האם איראן יכולה לסמוך על רוסיה וסין בשעת מבחן? לפי הערכות עדכניות, התשובה מורכבת, ובעיקר מאכזבת מבחינת טהרן. חרף הברית האנטי־מערבית המוצהרת והעמקת שיתופי הפעולה בשנים האחרונות, גם רוסיה וגם סין אינן צפויות לספק לאיראן תמיכה צבאית ישירה במקרה של מלחמה כוללת מול ארצות הברית או ישראל.

מוסקבה ובייג’ינג רואות באיראן נכס אסטרטגי במאבק הגלובלי מול המערב, נהנות משיתוף פעולה ביטחוני, כלכלי וטכנולוגי עמה, ואף מספקות לה ציוד הגנתי וסיוע עקיף, אולם כאשר מדובר בעימות רחב היקף מול וושינגטון, הקווים משתנים. שתי המעצמות מעדיפות יציבות אזורית ושימור האינטרסים הכלכליים והגיאו־פוליטיים שלהן, ומפגינות הבנה ברורה למגבלות הכוח שלהן מול ארה״ב. הן אינן מעוניינות להיגרר לעימות ישיר שעלול להסלים למלחמה רחבה או לפגוע בכלכלה העולמית, ולכן בוחרות לפעול בעיקר במישור הדיפלומטי, באמצעות מסרים מתווכים, פעילות בזירה הבינלאומית וניסיונות ריסון מאחורי הקלעים.

הדפוס הזה ניכר גם בזירות אחרות: בסוריה נמנעה רוסיה מלהתעמת עם ישראל סביב תקיפות נגד יעדים איראניים, צעד שמעיד על תיעדוף אינטרסים רחב יותר ולא על מחויבות מוחלטת להגנה על טהרן. בתוך איראן עצמה קיימת הבנה מפוכחת שהמשענת שמספקות מוסקבה ובייג’ינג היא מוגבלת, וכי במקרה של מלחמה כוללת היא עלולה למצוא את עצמה לבדה בחזית. למרות זאת, לאיראן חלופות מעטות: הסנקציות והבידוד הבינלאומי מעמיקים את תלותה ברוסיה ובסין מבחינה צבאית וכלכלית כאחד, מה שמחייב אותה להמשיך בשיתוף הפעולה גם אם אינו כולל הגנה ישירה.

בסופו של דבר, מערכת היחסים בין שלוש המדינות נשענת פחות על אידיאולוגיה ויותר על מאזן אינטרסים קר; רוסיה וסין צפויות להמשיך לתמוך באיראן בדרכים עקיפות, אך יימנעו מהסתבכות צבאית ישירה לצידה – גם אם המשמעות היא שטהרן תישאר לבדה ברגע האמת.