בפרשתנו הנוכחית, הפותחת את ספר ויקרא, מתוארים הקורבנות שמקריב כל אדם שחטא על פי חומרת מעשיו, תפקידו ודרגתו. בנוגע לנשיא – מנהיג העם – שנתפס בקלקלתו נכתב: “אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה’ אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם… וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ” (ויקרא ד’).

בתלמוד ביארו את המילה “אשר” מלשון “אושר”, כלומר: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על טעויותיו. על ידי הדוגמה האישית שבקבלת האחריות, המנהיג למעשה אומר כי החטא והטעות נובעים מחולשתו האנושית. בזכות ההתמודדות עם טעויותיו הוא מלמד את העם לבוז לגאווה המזויפת, המבקשת להוכיח תמיד כי “אני בסדר” בכל מקרה ומצב. היכולת לומר בפומבי “טעיתי” היא עצומה. המנהיג במקרה זה אינו מגלגל את האחריות הלאה ממנו, אלא מתמודד עם אנושיותו ומכה על חטא, ובכך מוכיח גדלות רוח.

מבלי חלילה להשמיץ או לרמוז לאיש ממנהיגינו בהווה, רבים מאתנו חשים כיום כמיהה לתקופה שבה התהלכו בקרב העם מנהיגים הגונים וענווים – מנהיגים אשר גם ממרום מעמדם החברתי והכלכלי נתנו דעתם לאיכות התנהגותם האישית וזכרו כי העם מביט בהם ומחקה את מעשיהם. עם הרואה כיצד מנהיגיו מוכנים להודות בפומבי בטעויותיהם, לבקש עליהן מחילה ואף להביא קורבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד שאין בושה בעשיית תשובה, ויושפע מאומץ ליבם להודות בחטאם ולעשות חשבון נפש.

קל לנו היום לראות את התנהלות מנהיגינו ולבקרם, וברור לנו שלעיתים ראוי היה שיתנהגו אחרת. אולם מה איתנו? האם גם את עצמנו אנו מבקרים באותה חריפות? הרי ידוע שמנהיגי העם הם פעמים רבות בבואה של העם עצמו.

כמו ברוב תכונות הנפש, קל לנו הרבה יותר לראות את הקלקול אצל אחרים ולא אצלנו. אנו תמהים כיצד אדם אחר אינו מסוגל להודות בטעותו, כיצד הוא “מתחפר” בעמדתו ונשאר יהיר וגאה. אולם האמת היא, כפי שנהג ללמד הבעל שם טוב, שהעולם הוא מראה גדולה: מה שאנו רואים בחוץ קיים גם בתוכנו, אחרת לא היינו מזהים אותו כבעיה.

מדוע כל כך קשה לנו להודות בטעויות ולבקש סליחה? הסיבה העיקרית היא האגו והגאווה שלנו, שמונעים מאתנו לראות את פגמינו ובוודאי שלא לחשוף אותם בפני אחרים. קשה לנו לוותר על התדמית שבנינו לעצמנו. כאשר אנשים באים אלינו עם ביקורת, פעמים רבות אנו מיד מתגוננים ומחפשים תירוצים מדוע אנו צודקים והשני טועה.

באופן סטטיסטי הרי לא ייתכן שאנו צודקים במאה אחוז מהמקרים, ובכל זאת לעיתים איננו עוצרים לבחון האם יש אמת בדברים הנאמרים לנו. הסיבה לכך היא שלעיתים איננו מחפשים את האמת, אלא ליטוף נוסף לאגו הפגוע. בתוך כל אחד מאתנו פועל סנגור מצוין, המשכנע אותנו כמה אנו צודקים, ולצדו קטגור חריף הממהר להרשיע את הסביבה.

אנשים החשים שהם צודקים תמיד ומבקשים להוכיח זאת לכל העולם הם לעיתים הקורבנות הגדולים ביותר של עצמם. אין עונש גדול יותר מלהיות כלוא בתוך קליפת הגאווה והחשיבות העצמית. כאשר אנו מתמודדים עם המחשבה שעלינו להכיר בטעות או במעידה, אנו גולשים לעיתים להכחשה. מנגנון ההגנה שלנו מייצר תירוצים יצירתיים, ולעיתים אף שקרים קטנים, ואנו מתפתים להאמין להם.

במסע החיפוש אחר האמת ואחר חיים טובים יותר – רוחנית וגשמית – עלינו לעצור ולשאול בכנות: אולי אני טועה? אולי מה שחשבתי עד עכשיו אינו בהכרח הדרך הנכונה ביותר? רבים מאתנו מחפשים שינוי שיכניס מעט רעננות ושמחה לחיינו, אך ההתחלה לשינוי כזה חייבת לעבור דרך יצירת סדק בחומת הגאווה.

היכולת להודות בטעות, להתנצל ולתקן היא אחת המעלות החשובות ביותר בכל קשר בין בני אדם. אם בשעת כעס פגעתי באשתי – אין מעשה אמיץ יותר מלהתנצל לאחר מכן מעומק הלב ולקבל על עצמי לשמור את לשוני בעתיד. אם הפעלתי את סמכותי ההורית כדי להשתיק ילד שרק ביקש תשומת לב – אין מעשה הורי נכון יותר מאשר להתעשת, לפייס ולחבק. אם הייתי קצר רוח כלפי עובדיי וניצלתי את תלותם בי – אין דבר אצילי יותר מלהודות בכך ולהשתדל להיות קשוב והוגן יותר.

הקב”ה אומר לנו: “מודה ועוזב – ירוחם” (משלי כ”ח, י”ג). רק על ידי הודאה בטעות וחרטה ניתן לזכות ברחמים ולהתחיל מחדש.

אין צורך לחכות ליום הכיפורים כדי ליישב מחלוקות עם חבר מהמשרד, עם בן משפחה או עם שכן. מי יודע מה יוליד יום והאם תהיה לנו הזדמנות נוספת לתקן? לעיתים ככל שעובר הזמן אנשים מתבצרים בעמדותיהם והפיוס נעשה קשה יותר. לכן אדם חכם משתדל “לכבות את השריפות” מיד עם התלקחותן.

האחריות לתיקון המידות מוטלת בראש ובראשונה על כל אדם עצמו. עם זאת, גם לסביבה שבה אנו חיים יש השפעה רבה. לעיתים האווירה החברתית אינה מאפשרת לאדם להודות בטעותו, משום שיש מי שממהרים לנצל את חולשתו כדי ללגלג או לפגוע בו. הדבר בולט בפוליטיקה, בתוכניות בידור מסוימות ואף במקומות עבודה. כאשר אדם מרגיש מאוים, קשה לו לחשוף את הצד הרגיש שבו.

משום כך האחריות היא גם קולקטיבית. עלינו לנהוג בסבלנות כלפי מי שמעזים להודות בטעותם. לפעמים צריך לעצום עין ולהתעלם מטעות של חבר, ולפעמים להאיר אותה בעדינות ובחיבוק. אנשים המחפשים את חולשות הזולת ומתמקדים בהן נמשלו בחסידות לזבובים. כשם שהזבובים נמשכים לפסולת ונהנים להיות בקרבתה, כך יש מי שנמשכים אל חולשות הזולת ומוצאים בהן מקור הנאה.

אם נהיה כנים נגלה שבכל אחד מאתנו מסתתר לעיתים “זבוב” כזה. לכן אנו נהנים לפעמים לשמוע רכילות עסיסית. החולשה של האחר גורמת לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו. אך במציאות כזו כמעט בלתי אפשרי להסיר את השריון ולהודות בטעות.

הלוואי שנזכה ליישם את הדרכות התורה, לחפש תמיד את האמת, הכנות והשלום.

שבת שלום
ניר אביעד

– עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר