בסמלים של ארגוני רפואה שונים בארץ ובעולם ניתן למצוא דמות של נחש המסתלסל על עמוד. מה הקשר בין הנחש, הגורם דווקא לחולי ולסכנה, לבין בריאות ומרפא? התשובה לכך מסתתרת בפרשת השבוע שלנו, ומזמנת לנו לקחים ומסרים נפלאים.

כזכור, בכל שנות נדודי העם במדבר בני ישראל לא הפסיקו להתלונן על קשיי הדרך ואף לפקפק בתכלית היציאה ממצרים. פעם אלו היו תלונות על בשר או על מים שחסרים, ופעם אחרת געגועים לאבטיחים ולקישואים. מתיאורי התורה אנו למדים כי מרבית התלונות היו ריקות מתוכן, ולמעשה היו לשם התלונה בלבד. בפרשתנו בני ישראל מתלוננים שוב על המן שירד אליהם מן השמים, ובתגובה הקב”ה שולח אליהם נחשים ארסיים שהכישו אותם וגרמו לבהלה רבה.

לאחר שמשה רבנו מתפלל בעד העם ומתחנן למחילה, הקב”ה משיב לו: “עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי” (במדבר כ”א, ח’). משה אכן מכין דמות נחש עשויה נחושת, מציב אותה בראש עמוד גבוה, ובדרך פלא כל מי שננשך על ידי נחש מביט באותה דמות ונרפא, כפי שנאמר: “וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס, וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי” (במדבר כ”א, ט’).

הדרך להבין את משמעותם של הנחשים המכישים ושל הנחש המרפא בפרשתנו עוברת דרך הבנת כוחו הרוחני של הנחש הקדמוני הראשון מפרשת “בראשית”. אותו נחש, כזכור, פיתה את אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת, פעולה שהביאה לעולם את המוות ואת הגירוש מגן העדן. כל כוחו ומהותו של אותו נחש טמונים בתפיסה שהאדם אינו צריך את הקב”ה ויכול להסתדר בלעדיו. “וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע” (בראשית ג’, ה’), אמר הנחש לחוה. במילים אחרות: למה אתם צריכים להיות תחתיו? למה אתם צריכים לשרת אותו? תהיו בעצמכם בוראי העולם. אתם המנהיגים ואתם העיקר.

הנחש הקדמוני הוא, אם כך, השורש לכל הקלקולים והתכונות הרעות שלנו – האגו והגאווה. המוטו שלו הוא: אני במרכז. אדם שחושב שהצלחותיו או כישלונותיו באים רק מכוח כישוריו, נידון לחיים של ריחוק מאור הבורא, וכפועל יוצא מכך גם לחוסר שמחה וחיות. הנחש, שממשיך להפיץ את ארס הכפירה שלו עד היום, רוצה שנמלא בתחושת גאווה זו, ושכרו הוא הניתוק שנוצר בינינו לבין נשמתנו.

בכל פעם שאנו מתלוננים על הנהגת הקב”ה את העולם, אנו למעשה אומרים לו: “תשמע חביבי, אנחנו בעצמנו כאלוקים יודעי טוב ורע, ואם זה היה בידיים שלנו היינו עושים את העבודה אפילו טוב יותר ממך”.

הנחשים הארסיים, אם כן, באו להזכיר לבני ישראל לא רק מהי ענווה, אלא גם שעם כל גדולתו של המין האנושי, בסופו של יום אנו נתונים בידיו של הבורא.

המשנה במסכת ראש השנה מתייחסת לפרשה שלנו ושואלת: “וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקין” (ראש השנה ג’, ח’). לא הנחשים הארסיים הם שממיתים, ולא נחש הנחושת הוא שמרפא. אלו רק שליחים הבאים לעורר אותנו לפקוח את העיניים למציאות רוחנית, להסתכל מעלה ולכוון את הלב אל הקב”ה. עצם הקשר עמו הוא שמביא שפע ורפואה לאדם, כפי שאומר דוד המלך: “וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקים לִי טוֹב” (תהילים ע”ג, כ”ח).

רבי נחמן מברסלב נהג לשאול את תלמידיו: “כבר הסתכלת היום אל השמים?”. ונראה שזו הרפואה המונעת הטובה ביותר לכל המחלות הרוחניות של עצב ובדידות, שהדור שלנו לצערנו מכיר כל כך טוב – להסתכל אל השמים ולבקש קשר לעולם רוחני ועמוק.

העונש של הנחש הראשון היה שמזונותיו יהיו מזומנים לו תמיד, כפי שנאמר: “וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (בראשית ג’, י”ד). על פניו הדבר נשמע כמעט כפרס, אך מבט מעמיק מלמד שהמחיר שמשלם מי שהכול מובטח לו מראש הוא ניתוק הקשר עם הבורא. מי שיש לו הכול אינו זקוק לעזרה, אינו מתאווה לתפילה ואינו משווע להתמלא מכוחו של כוח גדול ממנו.

גם אותם מבני ישראל בפרשתנו, שדיברו סרה על הקב”ה, כאילו ביקשו בדבריהם ובתלונותיהם לנתק את הקשר עמו. זו הסיבה העמוקה לכך שדווקא נחשים נשלחו להזכיר להם מהו המחיר של ניתוק זה.

מעבר לכך, לפי הרש”ר הירש, הקב”ה רצה ללמד את העם בדרך מקורית לפקוח עיניים ולהכיר בטוב שבו זכו, טוב שאותו תפסו כמובן מאליו. לדבריו, עצם העובדה שנאמר “הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים” ולא “נחשים שרפים”, מלמדת שאותם נחשים לא היו חדשים אלא מוכרים היטב. כמו בכל מדבר, גם במדבר סיני הסתובבו נחשים מסוכנים, אלא שעד אותו רגע הקב”ה מנע מהם לפגוע בעם ישראל. כעת הוא הסיר את ההגנה הניסית שלו ונתן לנחשים לפעול את פעולתם הטבעית – להכיש.

גם אנחנו, כמו אבותינו, מסתובבים בעולם בתחושת ביטחון מדומה, כאילו ברור מאליו שהטוב שאנו זוכים לו הוא טבעי, ואולי אפילו “מגיע לנו”. רובנו כלל איננו מודעים לסכנות ולאיומים השונים שיכולים לפקוד אותנו בכל רגע. מתי אנו נזכרים לפקוח עיניים ולראות שההגנה שזכינו לה קודם כבר איננה מובנת מאליה? רק כאשר היא נלקחת, והצרה מתרגשת ובאה.

לפני מספר שנים קיבלתי מתנה נפלאה: הלכתי לישון בריא לחלוטין וקמתי כמעט עיוור לגמרי בעין שמאל, ללא שום התראה מוקדמת. לאחר שמספר פרופסורים מכובדים אמרו לי שמדובר בתופעה נדירה ומצערת ושאיבדתי את הראייה לעולמים, בחסדי השם והרפואה נמצא הטיפול המתאים, וכיום אני שוב רואה 6/6, טפו טפו.

אותם שבועות ארוכים בין הבשורה המרה לבין הצלחת הטיפול עברו עליי בתהיות על כך שמעולם לא הערכתי באמת את העובדה שיש לי שתי עיניים ושאני ברוך השם רואה בהן היטב. דווקא מתוך הקושי התעוררתי להעריך את המובן מאליו.

לרובנו יש שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי רגליים ועוד ועוד. בואו נשמח בחלקנו. תאמינו לי, זה לא מובן מאליו. רבי נחמן כתב שהצרות והייסורים באים כדי לעורר אותנו להעריך ולהודות על מה שיש לנו בחיים. התנהלות חכמה הרבה יותר תהיה להעריך ולהודות על הקיים מבעוד מועד, וכך לא להזדקק לטלטלות ולמכות.

ובעניין נוסף – במהלך הפרשה משה רבנו מבקש ממלך אדום לאפשר לעם ישראל לעבור דרך ארצו בדרכם לארץ ישראל, ובכך להימנע מסיבוב גדול ומיותר. משה מבטיח לו כי יקפידו שלא לפגוע ברכוש עמו: “נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ” (במדבר כ’, י”ז).

מלך אדום הקטנוני מסרב לבקשה וגורר את העם למסע מפרך ומורכב, אולם אנחנו נשארנו לדורות עם פירוש עמוק ומתוק של תורת החסידות לאותה בקשה של משה.

המסר של משה למלך אדום הוא גם המסר שהנשמה שלנו מקבלת רגע לפני שהיא יורדת לעולם הזה. הנשמה הרוחנית, רגע לפני שהיא נשלחת להסתובב בתוך גוף גשמי בעולם החומר, מתבקשת לזכור שמטרת בואה לכאן היא ללכת ב”דרך המלך” אל ייעודה, ולא לנטות ימין ושמאל.

בקלות אנו יכולים לסטות מן המסלול, להתבלבל, להימשך אל השדות והכרמים ואל בארות המים, ולשכוח את היעד – ארץ ישראל, המקום שבו הרוח והחומר יכולים לשכון יחד ומתוך כך להאיר את העולם.

שבת שלום
ניר אביעד

– עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר