המומחה ליחסי ישראל-ארה”ב והמזרח התיכון, יורם אטינגר, מנתח את הכשל התפיסתי העמוק המלווה את קבלת ההחלטות בירושלים ובוושינגטון. אטינגר טוען כי למרות המרחק הגיאוגרפי העצום, המערב ובראשו ארה”ב, ממשיך ליפול שוב ושוב באותן מלכודות אידיאולוגיות של האסלאם הרדיקלי, תוך התעלמות מהמציאות המקומית המורכבת המאפיינת את האזור כבר 1,400 שנים.
לב הטיעון של אטינגר נשען על השוואה היסטורית מרתקת למהפכה האיראנית של 1978. הוא מזכיר כיצד חומייני, אז בגלות בפריז, השכיל להקיף את עצמו ביועצים צעירים, משכילים ודובר שפות, בוגרי אוניברסיטאות מערביות יוקרתיות. אלו שימשו כחזית מתוחכמת שנועדה להונות את הממשל האמריקאי של ג’ימי קרטר. המסר שהועבר אז לוושינגטון היה מפתה: חומייני, כאיש דת מאמין, הוא אנטי-קומוניסט מובהק ולכן יהיה בעל ברית טבעי נגד ברית המועצות, ללא כל שאיפות לייצא את המהפכה אל מחוץ לגבולות איראן.
אטינגר מזהיר כי העיוורון הזה לא עבר מהעולם. הוא מבקר בחריפות את הצמרת הביטחונית והפוליטית בישראל, שתהתה ביום שאחרי השביעי באוקטובר על ה”תכלית המדינית” ועל היכולת להכריע אידיאולוגיה, במקום להתמקד בהכרעת האויב. לשיטתו, הניסיון להחיל דפוסי חשיבה מערביים על שחקנים במזרח התיכון הפועלים מתוך מניעים דתיים ואידיאולוגיים עמוקים, הוא מתכון לכישלון אסטרטגי מתמשך. אטינגר קורא למקבלי ההחלטות להתעורר מהאשליה שהקדמה המערבית או השפה האקדמית המלוטשת מעידות על שינוי בכוונות האמיתיות של האויב, ומדגיש כי ללא הבנת שורשי הסכסוך וההונאה ההיסטורית, ישראל וארה”ב ימשיכו לשלם מחיר כבד על חוסר היכולת שלהן לעכל את המציאות כפי שהיא.
