במרכז דבריו של אל”מ כהן עומדת ההכרה כי המציאות הפוליטית בארצות הברית משתנה, ועל ישראל להיערך לתרחיש סביר שבו המפלגה הדמוקרטית, המציגה כיום עמדות פחות פרו-ישראליות מבעבר, תחזור לאחוז בנשיאות ובקונגרס. כהן מציין כי דונלד טראמפ אמנם נחשב לדמות ייחודית בדורו, אך המורשת שהותיר, הן בתחום הפנים-אמריקאי והן ביחסיו עם ישראל, יצרה מודל לחיקוי עבור דור חדש ונחוש במפלגתו. הוא מדגיש כי שיתוף הפעולה ההדוק בין ארה”ב לישראל, במיוחד אל מול האיום האיראני, עלה על כל הציפיות המוקדמות. לדבריו, הנחישות האמריקאית לפעול “כתף אל כתף” עם ישראל באיראן, לצד הצמצום המפתיע בנזקים בעורף הישראלי, הם הישגים שיש להעריך מתוך מבט לאחור על החששות שליוו את התוכניות החשאיות לאורך השנים.
מעבר לסוגיה האיראנית, כהן מציין כי הממשל האמריקאי הנוכחי העניק תמיכה משמעותית גם בנושאי ההתיישבות ביהודה ושומרון ובהפעלת לחץ על חמאס וחיזבאללה. הוא טוען כי קשה לדמיין ממשל תומך יותר, גם אם השאיפה הישראלית היא תמיד ליותר. במישור הפנימי, אל”מ כהן מביע עמדה נחרצת לפיה במערכת הפוליטית הישראלית הנוכחית, מימין ומשמאל, אין פוליטיקאי בסדר גודל של בנימין נתניהו המסוגל “ללכת בין הטיפות” ולממש את המדיניות הישראלית בתבונה ובחוכמה אל מול הזירה הבינלאומית. למרות הביקורת שהייתה לו על נתניהו לאורך השנים, ובמיוחד לפני אירועי השביעי באוקטובר, הוא סבור כי נתניהו נותר הדמות היחידה שיכולה להתמודד עם האתגרים המורכבים הצפויים מול ממשל דמוקרטי עתידי.
לסיכום, כהן מדגיש את החשיבות הקריטית של שימור גוש ימין חזק ונרחב בשנים הקרובות. לשיטתו, כוח פוליטי פנימי יציב הוא הכרחי כדי להעניק לנתניהו את הגיבוי הדרוש להתמודדות עם האתגרים המדיניים הקשים הצפויים. הוא מזהיר כי העידן של מועמדים דמוקרטיים חדשים עלול להציב את ישראל במצבים מורכבים, ולכן על המדינה להיערך מראש, תוך הבנה כי המנהיגות הנוכחית היא המנוסה ביותר לניווט בסערות המדיניות העולמיות.










