ד”ר חיים שיין מנתח את מצבה המורכב של הציונות הדתית בימינו, ותוהה מדוע המגזר שנמצא בחזית העשייה וההקרבה בצה”ל ובחברה הישראלית, עדיין לא הצליח לתפוס את מושכות ההנהגה הלאומית כפי שחזו גדולי דורו. לפי ד”ר שיין, הבעיה המרכזית נעוצה בהיעדר אידיאולוגיה מגובשת ומשותפת, מה שמוביל לפיצול פוליטי רחב ולאובדן דרך חינוכי.
ד”ר שיין מצביע על כך שהציונות הדתית הפכה לספקטרום רחב כל כך, מכיפות סרוגות בקצה השמאלי ועד לקצה הימני של המפה, עד שהיא איבדה את היכולת לייצר הנהגה אחת וקול ברור. לדבריו, הפיצול הזה בין “הבורגנות הדתית” בערים כמו רעננה וגבעת שמואל לבין אנשי ההתנחלויות, יוצר מצב שבו חלקים גדולים מהציבור אינם חשים מיוצגים על ידי המפלגות המגזריות. הוא מדגיש כי “אי אפשר לחנך לספקטרום”, ומסביר שכשאין אידיאולוגיה מובהקת, נוצר קושי אמיתי בשימור הדור הבא, מה שבא לידי ביטוי באחוז גבוה של יוצאים בשאלה בתוך המגזר.
במבט רחב יותר, שיין טוען כי “כור ההיתוך” הישראלי יצר טשטוש מגזרי שבו קשה כבר לזהות אדם רק על פי הכיפה שלראשו. הוא מזהיר מפני מצב שבו המניע לעשייה ציבורית הופך לאינטרס אישי או מגזרי צר במקום חזון לאומי רחב. הוא מזכיר כי חזונו של הרב קוק היה שהציונות הדתית תוביל את המדינה מתוך ערכי יסוד יהודיים, לאומיים ודמוקרטיים, אך במציאות הנוכחית החזון הזה מתפזר בין מפלגות ואינטרסים קטנוניים.
לסיכום, ד”ר חיים שיין קורא לחזרה לערכי היסוד ולאמונה בחזון ארוך הטווח של עם ישראל בארצו. הוא מדגיש כי מדינת ישראל אינה צריכה להיות מדינה של אינטרסים כפי שהיינו בגלות, אלא מדינה שנותנת ביטוי לערכים עמוקים ולאמונה בת אלפי שנים שמתגשמת כאן היום. ללא איחוד שורות סביב אידיאולוגיה ברורה, הציונות הדתית תמשיך להתקשות במילוי תפקידה ההיסטורי כמנהיגת העם.
