"אם ישאלו אותי: עירית, איך הפכת משמאלנית מהממת ולוהטת לימנית בלתי נסבלת? אענה ללא היסוס: כי זה לא עבד. ואם ימשיכו וישאלו: מה לא עבד? אענה: פחות או יותר הכל. אוסלו לא עבד, ההתנתקות לא עבדה, משאים ומתנים עם עראפת, עם אבו מאזן, סאיב עריקאת-לא עבד. אונר״א – לא עבד. עכשיו תעזבו אותי, המכונית הזאת תקועה בשולי הדרך עם פנצ'ר בארבעה גלגלים ועשן שעולה מהמנוע. נכון – היא עוצבה ביד אמן ונראית נהדר על הפוסטר, אבל אני צריכה להגיע הביתה ומצידי אני עולה על כלי הרכב הראשון שנוסע בכיוון שלי. רוצים לקרוא לזה ימין? סבבה, קראו לזה ימין. ביי.

הסיבה שזה לא עבד היא תעלומה גדולה בעיני המומחים, ולכן מזל שאני לא מומחית. זה לא עבד כי קראו לזה "שלום", וחשבו במונחים של "פתרון הסכסוך", "סינגפור של המזרח התיכון", והזהירו מפני "הכיבוש", ואחר כך "אפרטהייד". חשבו שהשפה מעצבת מציאות. ובכן- לא בדיוק. השפה רק קיבעה את הפנטזיות, ומי שרוצה להיות מיליונר-ירגיש מקופח אם יקבל במתנה סט סירים לחג.
מי שבדמיונו התקבע שהפתרון למצב מדיני מורכב ומדמם הוא לשיר בדבקות "שיר לשלום, בצעקה גדולה", או להמשיך להתעקש על "שטחים תמורת שלום" גם לאחר שהצטברו עדויות לכך שהצעקות לא עוזרות וגם לא השטחים – יתקשה להפרד מהמארז הרעיוני שאותו סחב על גבו בגאווה במשך שנים רבות כל כך. אנשים לא אוהבים להודות אפילו בטעויות קטנות, על אחת כמה וכמה כאשר מישהו אחר מתקן את מה שהם קלקלו.
היצמדות עיקשת לטעות נפוצה בכל תחומי החיים. בשנות השמונים עבד כימאי ופיזיקאי ישראלי, דן שכטמן, במעבדות של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב. שכטמן גילה תכונה חדשה של גבישים שנחשבה עד אז לבלתי אפשרית: סימטריה מחומשת. הוא כינה אותה "גביש קוואזי-מחזורי", וכתב מאמר שהניב דחיות מצד ירחונים מדעיים עד שפורסם בנוסח מקוצר. תוצאות הניסוי של שכטמן שוחזרו על ידי מדענים אחרים ואיששו את התיאוריה המהפכנית שלו. למרבה הצער, היא עמדה בסתירה למודל הישן ועצבנה את מלך הכימאים וחתן פרס נובל ליינוס פולינג.
התיאוריה המוכחת החדשה של שכטמן מוטטה את הנחות היסוד של פולינג. ופולינג לא לקח את זה כמו גבר. "אין קוואזי-גבישים, אבל יש קוואזי מדענים", פסק בלעג. המעבדה שבה ערך שכטמן את ניסוייו גירשה אותו בטענה שהמיט עליה קלון. ההכרה המלאה בפריצת הדרך של שכטמן הגיעה רק אחרי שפולינג הסיר את התנגדותו באופן המובהק ביותר: הוא מת.
מותו של פולינג שחרר את הקהילה המדעית מהצורך להגן על תיאוריה מופרכת בשם ציפוף שורות עם החבר'ה המקובלים ופחד מנידוי. בשנת 2011 קיבל שכטמן פרס נובל לכימיה, ואף אחד לא צוחק יותר על גבישים קוואזי-מחזוריים בעלי סימטריה מחומשת.
דוגמה חביבה אחרת לדבקות ברעיון יפה על חשבון המציאות קשורה גם היא לפרס נובל. בשנת 2009 , פחות משנה לאחר שהושבע לנשיא, זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. כיוון שגם האקדמיה השבדית התקשתה להצביע על שלום ספציפי שאובמה השכין, ועוד בזמן קצר כל כך, היא הסתפקה בלהתעלף ממנו באופן כללי: "אובמה הצליח ללכוד את תשומת ליבו של העולם ולהציג בפני תושביו תקווה לעתיד טוב יותר", נימקו כמו נערות מתבגרות שמנסות לצקת תוכן ערכי למשיכתן לחתיך של השכבה, "הדיפלומטיה שלו מבוססת על ההבנה שהאנשים המנהיגים את העולם צריכים לעשות זאת על בסיס ערכים וגישות המשותפים לרוב אוכלוסייתו".
האקדמיה השבדית כל כך התמכרה ליופיו של הרעיון ושל שליחו, עד שמרוב התלהבות התעלמה מהעובדה שגם חתיך הורסססס כמו אובמה יכול לקדם את השלום בדרך מעניינת כמו חיזוק איראן. אבל הוא נתן להם תקווה, ולכן הם נתנו לו פרס. נו, מילא, גם לעראפת נתנו פרס נובל לשלום, בין פיגוע לפיגוע. בעולם הרעיונות היפים, המציאות מתקשה להשיג דריסת רגל.
קשה להודות בטעות, בעיקר למי שלאורך שנים התעקש לחבר סוס מת למכונת הנשמה.
תמיד היו כאלה שעולמם נחלק בין המצורע לטהור, שדחו גאולה כי נגעלו מהמבשר והעדיפו למות טהורים במצור.
השאר השאירו בצד הכביש את מכונית היוקרה המעשנת ויצאו לדרך…."

התפכחות נוספת מתוך תופת:

ורדה גולדשטיין מכפר עזה, שבנה נדב ובתו ים נרצחו, וכלתה חן ושלושת נכדיה נחטפו לעזה, שינתה את דעתה ב-180 מעלות: pic.twitter.com/kQWT4jZnai

— ינון מגל (@YinonMagal) November 6, 2023