האלוף במיל׳ יצחק בריק בראיון על היום שאחרי לגבי סוגיית הפליטים העזתים
רבות מדובר על שאלת היום שאחרי ברצועת עזה, אחת הסוגיות היא שני מליון הפליטים העזתים שנמצאים בה.
האלוף במיל׳ יצחק בריק סבור שמדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה לקחת אחריות על הרצועה: “לגבי עזה אני בא ואומר שצריך מנהלה רב לאומית שתטפל בשני מיליון פליטים. אם זה ייגמר במגפות העולם פשוט יגרש אותנו משם”.
בריק אף סבור שאם אכן תהיה מנהלת איזורית בראשות האמריקאים, ישראל תוכל להתמקד בביטחון ו״לא ניתן להם להרים את הראש״.
מי יהיו השותפים במנהלת?
ערוץ Tov אקטואליה יהודית ברשתות החברתיות
איריס חיים משתפת בכנות את השינוי העמוק שחל בעמדותיה ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני
עו”ד דבורין סבור כי הממשלה טעתה בנסיון לבצע רפורמה גרנדיוזית, הדרך הנכונה לשינוי היא באמצעות פעולות שנראות אזוטריות אך הן בעלות השפעה מצטברת
במילים חריפות ונוקבות, קובע משה פייגלין כי ישראל נחלה “הפסד צורב” במערכה מול איראן. לטענתו, המדד לניצחון אינו כמות ההפצצות או הנזק הפיזי שנגרם לצד השני, אלא היכולת להכתיב את תנאי סיום המערכה. בנקודת הזמן הנוכחית, הוא טוען, איראן היא זו שקובעת את הטון ומכתיבה את המציאות בשטח.
פייגלין מותח ביקורת קשה על התנהלות הלחימה בלבנון, וטוען כי חיילי צה”ל הפכו ל”ברווזים במטווח”. הוא מסביר את אי-ההגעה לנהר הליטני ואת העצירה המבצעית בלבנון כתוצאה של לחץ איראני ישיר על הממשל האמריקני (טראמפ), מה שאילץ את ישראל לעצור את התקדמותה. לדבריו, איראן אינה נמצאת בעמדת נחיתות (“עמדת קנייה”), אלא בעמדת כוח שמאפשרת לה להכתיב תנאים לשחקנים הבינלאומיים הגדולים ביותר.
לסיכום, פייגלין מזהיר כי מי שמשלם את מחיר ההתנהלות המדינית והאסטרטגית הזו הם לוחמי צה”ל בשטח. הוא קורא להבנה מחודשת של מאזן הכוחות, מתוך תפיסה שהכרעה צבאית ללא עמדת כוח מדינית שתכתיב את תנאי הסיום, אינה מהווה ניצחון אמיתי.
משה פייגלין קובע כי ישראל נחלה הפסד צורב מול איראן, אשר נשארה בעמדת כוח שמאפשרת לה להכתיב תנאים לשחקנים הבינלאומיים הגדולים ביותר
אפשר לבחור ערים מסוימות בלחיצה על המיקום
אבל האינטרס של האמריקאים בפרט ושל העולם המערבי בכלל הוא אחר – הם רוצים מדינה פלסטינית עצמאית ולא לנהל אזרחית את עזה. הפיתרון לעזה הוא אחד – אפשור הגירה. כל מה שישראל צריכה לעשות זה לפעול כדי לפתוח שער יציאה לפלסטינים מעזה. בלי דחיפה, עידוד, לחץ או כפייה – פשוט לאפשר להם לצאת. רוב מוחלט של הפלסטינים יצאו. למה? כי הם תמיד רצו לצאת – גם לפני המלחמה, וגם ניסו לעשות את זה, רק ללא הצלחה (כי גם כשהמצרים פתחו את מעבר רפיח למעבר של אנשים, הם הגבילו את התנועה – למיטב זכרוני – ל-200 אנשים ביום). המלחמה רק מספקת להם תירוץ נוסף.