יגאל מלכה מעלה ביקורת נוקבת כלפי אנשי הקיבוצים, שלדבריו מתייחסים לאדמות כאילו הן רכוש פרטי שהועבר בירושה. הוא טוען כי בפועל מדובר בקרקעות שהוענקו לאגודות שיתופיות על ידי קק”ל, מכספי תרומות של יהודים מהתפוצות, במסגרת מפעל ההתיישבות הלאומי. לדבריו, אין מדובר ברכוש פרטי אלא בנכסים לאומיים שנמסרו לשימוש הקיבוצים לצורכי התיישבות חקלאית – ולכן אין לראות בהם רכוש אישי של אף משפחה או פרט.

מלכה מבחין בין הקרקעות שהוענקו באמצעות קק”ל לבין ערים שנבנו על ידי נדבנים פרטיים, כמו ראשון לציון ופתח תקווה, שבהן נרכשו הקרקעות באופן ישיר. בניגוד לכך, לדבריו, קק”ל הייתה מוסד של ההסתדרות הציונית, והמוסדות הפוליטיים של תנועת העבודה – ובפרט ההנהגה של ויצמן ובן גוריון – השתלטו בפועל על ניהול הקרקעות.

לטענתו, השליטה של הקיבוצים באדמות המדינה הביאה לעיוות כלכלי חמור המשפיע ישירות על יוקר המחיה. לדבריו, כאשר קבוצה קטנה של תושבים שולטת בכ־80% מהקרקעות, בעוד יתר האוכלוסייה נותרת עם פחות מ־20%, נוצר מחסור חמור בקרקע זמינה לבנייה. התוצאה הישירה היא זינוק במחירי הקרקע ובמחירי הדירות. מלכה מצביע על כך שלוחמי מילואים נאלצים לרכוש דירות קטנות בפריפריה במחירים מופקעים, בעוד שציבור מצומצם בקיבוצים נהנה ממשאבים אדירים שהוענקו לו בעבר על ידי המדינה