אמש ציינו את יום ירושלים, היום שבו זכינו לחזור אל אל העיר שחוברה לה יחדיו ולשחרר את הר הבית. במבט ראשון, זהו חג של ריבונות, יום שבו מדינת ישראל פרסה את חסותה על בירתה הנצחית. אך לא רק זו הסיבה שהרבנות תיקנה לומר הלל בברכה – לא רק על הניצחון הצבאי ונס ההצלה, אלא על העובדה שירושלים אינה עוד עיר רגילה. היא “משוש חיינו”, הנקודה הפנימית של ארץ ישראל כולה, המקום שבו מתרכזות כל השאיפות הרוחניות של האומה.
לאורך כל הדורות, גם כשהיינו רחוקים פיזית, ירושלים הייתה המצפן שלנו. התפללנו אליה 3 פעמים ביום, הזכרנו אותה בברכת המזון, ותחת החופה ב”אם אשכחך”, וכל יהודי, בכל קצה תבל, כיוון את לבו אליה בתפילה. חז”ל מכנים אותה “תלפיות”, התל שכל הפיות פונים אליו. ירושלים היא המרכז ששמר על הזהות הישראלית בגלות, המקום שהזכיר לנו תמיד מי אנחנו, לאן אנחנו שייכים ולאן אנחנו שואפים לחזור.
אך כעת, כשתהליך בניין הארץ נמצא בעיצומו ואנו זוכים ללכת ברחובותיה של עיר הקודש, עלינו לשאול את עצמנו: האם החזרה הפיזית מספיקה? האם השאיפות הפנימיות שלנו לירושלים התממשו? רבים מאיתנו פונים בתפילה לכיוון ירושלים, אך לעיתים אנו שוכחים מה באמת אנו מבקשים למצוא שם. ירושלים אינה רק סמל לאומי; היא משכן השכינה. השאיפה האמיתית, זו שצריכה להחיות אותנו, היא בניין הקודש הנצחי, בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. זהו המוקד שמזכיר לנו על מה אנחנו באמת נלחמים.
בשנה האחרונה, המלחמה הרב-חזיתית שניהלנו בעזה, בלבנון ובסוריה, הבהירה לנו שהמאבק הוא בראש ובראשונה על ירושלים. אויבינו הצהירו בגלוי שהם נלחמים על “אל-אקצה”, וגם הלוחמים שלנו הרגישו זאת היטב. הגוף אולי היה בחזית הדרום או הצפון, אך הרוח הייתה בירושלים. לא בכדי ראינו חיילים רבים שמוסיפים למדיהם פאצ’ים של בית המקדש; זוהי נקודת הקודש שמתעוררת, ההבנה שמתחת לכל המערכות הצבאיות פועם לב יהודי שמשתוקק לקרבת אלוקים, גם אם לא יודעים לומר זאת.
הדרך לבניין ירושלים אינה מסתיימת בריקוד דגלים ובחגיגות לאומיות, יפות וחשובות ככל שיהיו. בניין ירושלים האמיתי עובר דרך בניין הקודש בתוכנו פנימה. חז”ל מלמדים אותנו ש”כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה”. האבלות הזו אינה רק בכי על חורבן פיזי, כמו “כיכר העיר הריקה” בשירה של נעמי שמר. זוהי אבלות רוחנית על היעדר השכינה והקורבנות. ככל שנעצים את הקודש שבתוכנו, כך נזכה לבנות את ירושלים בבניינה הרוחני המלא.
דגם לדרך הזו ניתן למצוא בדמותו של אלקנה, אביו של שמואל הנביא. אלקנה לא הסתפק בעלייה אישית לרגל למשכן שילה; הוא ומשפחתו היו לנים ברחובות הערים בדרך, מעוררים סקרנות ומסבירים לכל עובר ושב על חשיבות הקודש והתורה. הוא ידע שרק דרך חיבור הלבבות והערצת הקודש, יוכל העם כולו לעלות ולהתקדש.
היום, הדרך לירושלים עוברת בתל אביב ובכל ערי ישראל. בכל מקום שבו נמצא יהודי שעדיין לא זכה להכיר את הקודש שבתוכו, שם נמצאת הדרך לבניין ירושלים. חובתנו היא לעורר את הנשמה הישראלית, להזכיר למיליוני יהודים שהם קודש, שנשמתם צמאה לתורה ולמצוות. כפי שנהג לומר הרב יהושע צוקרמן זצ”ל: הגיעה העת להודיע לעם ישראל שהוא קדוש. יש מיליוני יהודים שלא יודעים שנשמה קדושה שרויה בתוכם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב. ככל שנשכיל להתחבר לנקודה הפנימית הזו, כך נבנה את ירושלים במלוא הדרה ותפארתה, וכך יבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
