המסע הזהותי של דוד שוקן הפך לאחד האירועים התודעתיים המדוברים והמסקרנים ביותר בקרב הציבור הדתי-לאומי בתקופה האחרונה. נדמה שאין כמעט אדם במגזר שלא נחשף אליו, בין אם בהאזנה לאחד מהפודקאסטים הרבים בהם התארח, בצפייה בפאנלים מצולמים, או בנוכחות בכנסים פומביים. שוקן, אדם חילוני המגיע מלב ליבו של השמאל הישראלי ונצר למשפחת המייסדים של עיתון “הארץ”, עובר לנגד עינינו תהליך בירור מרתק, חשוף ויוצא דופן.
הוא משתף בפתיחות כיצד בעבר, ראה בתורה “עוד סיפור” ותו לא. יתרה מכך, הוא ראה באנשים דתיים קנאים שעלולים לעשות דברים איומים ונוראים בשם אותו סיפור. כדי להמחיש את תפיסת עולמו, שוקן מרבה להשתמש ב”משל המגנט”: התודעה האנושית היא כמו מגנט בתוך כדור ברזל; כל אדם נדבק לסיפור שלו, למגנט שלו, וקשה לו מאוד להתנתק ממנו ולראות באובייקטיביות את המציאות. התפנית המשמעותית שלו התרחשה דווקא הרחק מגבולות ישראל. בזמן המלחמה, שוקן שהה עם משפחתו בחו”ל. דווקא שם, מתוך הניתוק, קרה דבר הפוך – הוא החל להבין את משמעות היותו יהודי, התחבר מחדש לסיפור היהודי, וחש, כהגדרתו, כמו אדם ששחה בלב ים ולפתע מצא חוף יציב.
מאז אותה הבנה, הוא החל במסע חיפוש אינטנסיבי, שעיקרו מתנהל בשיח ישיר ופתוח עם הציונות הדתית. ההתחלה של שוקן בבקשת הזהות הזו היא לא פחות ממרגשת. ניכרת בו כנות עמוקה והסכמה אמיצה לשלם מחיר חברתי לא פשוט מול קבוצת ההשתייכות המקורית שלו בשמאל. אלא שדווקא כאן, תוך כדי השיחות והמפגשים, צפות נקודות שמעוררות תמיהה ומחייבות אותנו בחשבון נפש נוקב.
שוקן משתף במפגשים שלו עם דתיים שאמרו לו דברים שגורמים להרים גבה. הוא סיפר, למשל, על אדם שפגש בפרדס חנה, שייעץ לו פשוט “להישאר בתוך הספקות שלו” ולא להיצמד לשום אמת מוחלטת. זוהי גישה פוסט-מודרנית ופלורליסטית במהותה, הטוענת שאין אמת אחת ושלכל אחד יש את ה”אמת שלו”, ולכן הציעה לשוקן להמשיך לחפש ולהיות חשדן. הדברים מקצינים אף יותר: באחד הפודקאסטים שיתף שוקן כי אדם דתי אחד ממש ביקש ממנו שלא לחזור בתשובה ולהישאר חילוני, בטענה שעלינו לשמור על מישהו “בצד השני” שנוכל לדבר איתו. יש להוסיף לכך ששוקן ציין בגלוי כי לא מל את בניו, ולפי התיאור שלו, אותם דתיים עמם נפגש אפילו לא הזדעזעו מכך ולא ראו בזה בעיה. בפודקאסטים השונים, שוקן אף מסביר לקהל הדתי כי תופעות של חזרה בתשובה לצד חזרה בשאלה הן תופעות “בריאות” המפרות את היהדות, ומזהיר מפני מציאות “מפחידה” שבה כל עם ישראל יניח תפילין וישמור מצוות.
חשוב להבהיר: אין לי שום טענה אל רוב הרבנים ואישי הציבור שנפגשו איתו וניהלו איתו פודקאסטים. הם ניסו להקשיב באמת לבירורים שלו, ומנגד, להציג לו את היהדות האותנטית, השורשית והמחייבת. הטענה שלי מופנית כלפי אותם אלו שניתן לכנותם ‘דתיי מחמד’. אלו שאמרו לו לא לחזור בתשובה, אלו שלא הזדעזעו מניתוק ברית המילה, ואלו שביקשו ממנו במפגיע להישאר חילוני. איני יודע אם הסיפורים הללו התרחשו במדויק או שזהו המסר ששוקן קלט, אך כך או כך מדובר במסרים רעים, מסוכנים ומעוותים.
אנחנו מאמינים ורוצים שכל יהודי יחזור בתשובה שלמה, כל אחד בקצב שלו, מתוך חיבור פנימי וקשר עמוק עם ה׳ יתברך. החזרה בתשובה אינה דורשת בהכרח אימוץ מגזריות מסוימת, אך היא בהחלט דורשת קבלת עול מלכות שמיים ושמירה על ההלכות הפסוקות בשולחן ערוך, המחייבות כל יהודי.
מי שביקש משוקן ‘לא לחזור בתשובה’, לא באמת חיפש את טובתו הרוחנית של שוקן; הוא חיפש את טובתו האישית. הוא חיפש דמות של שמאלני כדי לקבל ממנו אישור, ליטוף ולגיטימציה, מתוך תודעת עבדות גלותית קשה ורגשי נחיתות. האמת צריכה להיאמר בצורה ברורה: איננו זקוקים לאיש שמאל שהתפכח רק כדי שיגיד לדתיים כמה אנחנו פתוחים וכדי להוכיח שאפשר לנהל איתנו שיח. המטרה שלנו איננה יחסי ציבור למגזר הדתי. המטרה היא שכל יהודי, מכל מחנה פוליטי, ישוב אל ה’ יתברך ויקיים את תורתו.
נדמה כי דוד שוקן התחיל תהליך יפה ומבורך של התקרבות ובירור. אך למרבה הכאב, דווקא אותם גורמים דתיים שפגש בדרך נטעו בו ספקות מיותרים ונתנו לגיטימציה להתרחקות מהמחויבות למצוות. אנו מקווים ומייחלים שהוא ימשיך עם המסע שלו באומץ, מתוך בקשת האמת- שישוב אל נשמתו, עמו, ארצו, ואלוקיו. אמן.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
