בשיחה שקיים ארנון איתיאל עם הדס צורי, הוא מנתח לעומק את המנגנונים המשפטיים והביטחוניים שהובילו, לשיטתו, להרשעתו של עמירם בן אוליאל. איתיאל מבקש לחשוף את מה שהוא מכנה “הלוגיקה המעוותת” של המערכת, וטוען כי המדינה נקלעה למבוי סתום לאחר שבן אוליאל שמר על שתיקה מוחלטת במשך 21 יום. לדבריו, כדי לשבור שתיקה זו ולהשיג הודאה, נדרשה המערכת להגדיר את בן אוליאל כ”פצצה מתקתקת”, הגדרה שמאפשרת שימוש ב”אמצעים מיוחדים”, שם מכובס לעינויים, אך ורק במקרים של התארגנות טרור פעילה המסכנת חיים בטווח המיידי.
איתיאל מסביר כי האתגר המשפטי שעמד בפני השב”כ והפרקליטות היה להוכיח כי בן אוליאל אינו “זאב בודד”, אלא חלק מתשתית רחבה יותר. הוא טוען כי לצורך כך “גויס” מקרה הצתת כנסיית דורמיציון כאירוע משלים, כדי ליצור מצג של רצף אירועי טרור המעידים על התארגנות. איתיאל תוקף בחריפות את העובדה שבית המשפט קיבל את הטענה שרצח בני משפחת דוואבשה בדומא יכול לשמש כהוכחה להתארגנות שתצדיק את העינויים בחקירת אותו רצח עצמו. לטענתו, מדובר בכשל לוגי ומוסרי שבו המערכת משתמשת בחשד לביצוע עבירה כדי להכשיר אמצעים פסולים להוכחת אותה עבירה, ובכך נסללה הדרך להרשעה המבוססת על הודאה שהוצאה בלחץ פיזי קשה.
