פרשת השבוע עוסקת בכמה נושאים שונים, כאשר לפי הפרשנים חוט השני השוזר ביניהם הוא הדגשת כוחו ומעלתו של הדיבור. אותה פעולה, שנראית לנו יומיומית ובנאלית, בכוחה לרומם או חלילה להחריב את עולמו הרוחני של האדם ואף את העולם כולו.
על פי הקבלה, כל הברואים מחולקים לארבע מדרגות: דומם, צומח, חי ומדבר. האדם, הנחשב לנזר הבריאה, מכונה “מדבר”, והוא מובדל משאר בעלי החיים בזכות יכולתו לדבר. גם פרה ברפת וסוס בשדה אוכלים, ישנים, מתרבים ולבסוף מתים. אם כך, במה נבדל מהם האדם? ביכולתו לדבר, ובכך לתת ביטוי לעולם רגשי ומחשבתי שלא קיים אצל אף יצור אחר. ברגע שאנו משתמשים ביכולת הייחודית הזו לכיוונים שליליים, אנו חוטאים למטרת בריאתנו, ובמובנים מסוימים אף יורדים ממדרגתנו לעומת בעלי החיים, שלפחות אינם מנצלים את המתנות שקיבלו לזריעת הרס.
בתחילת הפרשה מסבירה התורה עד כמה חשוב שנקיים את הבטחותינו ונדרינו: “אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה” (במדבר ל’, ג’). נושא זה כה משמעותי, עד שתפילת “כל נדרי” ביום הכיפורים נפתחת בהתרת נדרים, שהרי כל עוד לאדם יש “צ’קים פתוחים” ללא כיסוי, הוא אינו יכול להשתנות ולהתקדם.
רש”י מסביר את הביטוי “לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ” – “לא יחלל דברו. לא יעשה דבריו חולין”. דיבור של יהודי הוא דבר קדוש, ויש להיזהר מאוד שלא לחלל אותו. יש כאן חידוש גדול לעומת היחס הרווח בעולם שלנו למילים. רוב בני האדם מתפעלים מאוד ממעשים חיצוניים, בעוד מעמדן של המילים נשחק עד דק, כאשר אנו מוצפים במלל אינסופי בטלפונים, בווטסאפים, ברדיו ובכל אמצעי התקשורת. התורה, מאידך, מייחסת חשיבות עצומה גם למילים. אדם שאסר על עצמו דבר מסוים מחויב מבחינה הלכתית למה שאמר, כאילו הייתה זו מצווה מן התורה, ואסור לו להפר את נדרו.
מדוע הנחיה זו ניתנת לעם ישראל דווקא כעת, רגע לפני הכניסה לארץ?
ה”שפת אמת” מסביר: “נתן להם משה רבינו פרשה זו בתום ארבעים שנה, שזכו לכוח הפה בשלמות, וזהו תכלית האדם – לתקן כוח הפה, ואז יש בידו כוח החירות להיות נושע בעת צרה”.
עם ישראל, כזכור, השתמש במהלך מסע הנדודים במדבר כמה וכמה פעמים בצורה מקולקלת בכוח הדיבור שניתן לו. הם התלוננו וקיטרו ללא הרף, השמיצו את משה, פקפקו בכוחו של הקב”ה ובמעלתה של הארץ, והתריסו כנגד חלק מן המצוות. גם משה עצמו נענש ולא זכה להיכנס לארץ משום שהשתמש בדיבורו בצורה שגויה וכעס על העם במקום לנחמו בפרשת מי מריבה, ומרים אחותו נענשה בצרעת על שדיברה לשון הרע. לכן, כעת, רגע לפני השלמת המסע, העם מצווה להיזכר בכל השיעורים הללו ולהפנים את כוחו של דיבור מתוקן, כדי שיוכל לממש את ייעודו ולהקים חברת מופת בארץ ישראל.
בגיל שמונה ימים כל תינוק יהודי עובר ברית מילה. אותה ברית אינה מתבצעת רק בבשר העורלה, אלא במהלכה נחקקת בנו עמוק בנפש ההבנה של כוחה של כל מילה ומילה. תפקיד הברית הוא לכוון אותנו שלא להוציא מן הפה הבטחות שאולי לא נוכל לעמוד בהן, לשמור על כוח הדיבור שלנו מלגלוש למקומות שליליים, ולמקד אותו בבניית חיים, בהודיה, בחיזוק ובפרגון.
היכולת להיות נאמן להבטחות שלנו חשובה לאין ערוך. אדם שפיו וליבו שווים, אדם שלא רק מבטיח אלא גם מקיים, אדם שאינו משתמש בפיו כדי לתעתע בזולת ולהרוויח ממנו דבר מה – הוא אדם שנאמנותו תבוא לידי ביטוי בכל מרחבי חייו. מי שיודע להיות נאמן לעצמו ולמילותיו, לרוב יהיה נאמן גם לבן או בת זוגו, לילדיו, למעסיקו, לערכיו גם בתקופות שבהן האינטרס הצר עלול לפתות אותו לבגוד בעקרונות הגדולים, וכפועל יוצא מכל אלה – נאמן גם לקב”ה ולתורה. הכול מתחיל בשליטה ובמודעות עצמית למה, ללמה, לאיך ולמתי יוצאות המילים מפינו.
בהמשך הפרשה, בדין ודברים המפורסם בין שבטי גד וראובן לבין משה, עולה ומתחדדת ההבנה שאם אנו רוצים לדעת מיהו באמת האדם שניצב מולנו – עלינו להקשיב למילים שהוא אומר בין השורות, ולא רק להצהרותיו הפומפוזיות ולנאומיו. הדיבור חושף את הנפש, ומגלה את סולם הערכים האמיתי של האדם.
שבטי גד וראובן, כזכור, ביקשו ממשה רבנו להתיישב דווקא מזרחית לירדן, במקום עתיר מרעה, ולגדל שם את צאנם בנחת וברווחה כלכלית. משה, בתשובה, הטיח בהם ביקורת קשה והאשים אותם בכך שחשבו להתחמק מהשתתפות בלחימה על כיבוש הארץ יחד עם שאר השבטים.
חז”ל הוסיפו וגילו לנו שמשה העביר עליהם ביקורת נוספת, סמויה יותר, על צורת החשיבה החומרית ועל סדרי העדיפויות המעוותים שבאו לידי ביטוי בפנייתם אליו.
מן הכתוב עולה כי בני גד וראובן ביקשו: “גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים לְטַפֵּנוּ” (במדבר ל”ב, ט”ז). ואילו משה הפך את סדר הדברים ואמר להם: “בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם” (במדבר ל”ב, כ”ד).
הם הקדימו את הצאן לטף, מפני שחסו על ממונם יותר מאשר על בניהם ובנותיהם. משה, לעומתם, אמר להם: קודם הילדים, אחר כך הצאן. קודם הבית, המשפחה, החינוך והחיים עצמם – ורק אחר כך העבודה, הפרנסה והנכסים. המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו. גולת הכותרת היא גידול הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבות החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת הקריירה, חשוב בהחלט – אך הוא משני בלבד. בחירת המילים הלא מודעת של שני השבטים חשפה את עולמם הפנימי האמיתי.
רש”י כותב שם: “חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן. עשו העיקר עיקר, והטפל טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם”.
תוכחתו של משה ופרשנותו של רש”י חשובות ואקטואליות מאי פעם. מי מאיתנו לא יענה לשאלה מה חשוב לו יותר – פיתוח קריירה במשך היום ומקסום ההנאות האישיות בזמנו הפנוי, או רווחת וטובת ילדיו – בתשובה שילדיו חשובים לו יותר מכל? אולם בפועל, בפריטה למעשים היומיומיים, זה לא תמיד כך. לא אחת אנו קצרים וחסרי סבלנות דווקא עם מי שזקוקים לנו יותר מכל.
מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה, ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס, תשלומי המשכנתא, הצורך להיות תמיד יפים ומוצלחים כלפי חוץ, שצף האירועים הדרמטיים בחדשות ועוד ועוד – כל אלה גוזלים מאיתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו.
דווקא מתוך המקום הזה התורה באה ודורשת מאיתנו להיות הורים אמיתיים. להיות סבלניים לילדים. להתעניין בהם ובשלומם. לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם שיעורי בית בחשבון ובהיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר, וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ.
במיוחד היום, כאשר עולם שלם בחוץ מנסה להפוך לנו את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל – כמה חשוב לזכור את לקחי הפרשה הזו.
שבת שלום
ניר אביעד
– עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
