חז”ל לימדו אותנו כי בימים האלה, אף שהם פותחים את עשרת ימי התשובה, איננו עוסקים בעיקר בחטאים שלנו. זהו הזמן שבו אנו ממליכים את הקב”ה עלינו למלך ומחדשים בינינו לבינו, ובתוכנו, את הברית.
מטרתו העיקרית של החג היא שבסופו של דבר לא רק נאכל תפוחים בדבש ונאחל זה לזה שנה טובה, אלא גם נגיע להכרה, כל אחד לפי מדרגתו, שהקב”ה הוא באמת ובאופן המעשי ביותר המקור לכל המתרחש בעולם.
כפי שאנו אומרים בתפילת ראש השנה:
“וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ: ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה”.
מה פירוש הדבר להמליך את הקב”ה עלינו למלך?
מעבר לפשט, הקורא לנו להתחזק בקיום רצונו, כלומר בקיום התורה והמצוות, ולקבל על עצמנו את המחויבות ההלכתית גם במקומות שבהם עד היום הרשינו לעצמנו לפעול בשרירות לב ולהתעלם ממה שאנו יודעים שנכון לעשות – אצל האחד זו תפילת ערבית במניין, ואצל האחר הימנעות מרכילות ולשון הרע – אפשר להבין את המשמעות הפנימית והעמוקה של המלכת ה’ גם דרך שלוש דמויות מרכזיות הקשורות לראש השנה: אדם הראשון, אברהם אבינו ויוסף הצדיק.
הגמרא מלמדת כי אדם הראשון נברא בא’ בתשרי, וביום זה החל מסע חייו.
מבחינה רוחנית, גם כל אחד מאיתנו חוזר בראש השנה אל נקודת ההתחלה האישית שלו. זהו יום שבו סיפור החיים שלנו עדיין פתוח לכתיבה, ובו אנו יכולים לבחור כיצד ייראו הדברים מכאן ואילך.
אדם שממליך על עצמו את חוקי הבריאה הוא אדם שמאמין בכוחה של ההתחדשות ובכוחה של התשובה. הוא יודע שבכוח בחירתו, רצונו ומעשיו הוא יכול לכתוב את עצמו מחדש בספר החיים.
בנוסף לכך מלמדת הגמרא שבראש השנה יצא יוסף הצדיק מבית האסורים (ראש השנה י’ ע”ב–י”א ע”א).
יוסף, כזכור, הושלך בנערותו לבור בידי אחיו שקינאו בו, נמכר לעבדות במצרים, שירת בבית פוטיפר שר הטבחים, הואשם על לא עוול בכפו ונכלא בבית האסורים במשך שנים ארוכות.
בראש השנה השתחרר מבית הכלא, לאחר שפתר את חלומות פרעה, ומונה למשנה למלך ולאחראי על כלכלת מצרים.
על פניו, היו ליוסף כל ה”סיבות הטובות והמוצדקות” להיות עצוב, ממורמר ושבור, ולבוא באינספור טענות לעולם על מר גורלו.
באותן שנים שבהן ישב בבית האסורים במצרים ודאי עברו עליו רגעי משבר רבים. אפשר להניח ששאל את עצמו מה היה פשעו ומה חטאו שבגללם הופרד מאביו וממשפחתו וזכה לחוות את תחתית השאול.
אולם מן המעט שמסופר על התקופה הזאת עולה דמותו של אדם שהצליח לשמור על רוח חיובית, על תקווה ובעיקר על אמונה שהקב”ה טוב ומיטיב, ושיש מטרה למסכת הייסורים שעבר, גם אם באותו רגע היא הייתה נסתרת מעיניו.
מדוע אנו נזכרים ביוסף דווקא ביום שבו אנו ממליכים את הקב”ה למלך?
התשובה היא שאם נישא בתוכנו ידיעה ברורה, כפי שיוסף נשא, שהקב”ה הוא מקור כל התופעות והאירועים בעולם, גדולים כקטנים, נפסיק לריב כל כך עם המציאות ולכאוב על כך שהיא אינה נראית כפי שרצינו ותכננו.
אם ההבנה הזאת הייתה נטועה בנו עמוק יותר, היינו כועסים פחות על הנהג שחתך אותנו בכביש, מתעצבנים פחות על הילדים ששוב רבו ולא שמעו בקולנו, ונעלבים פחות מהערה לגלגנית ששמענו מחבר לעבודה.
מי שמבין ומפנים שהקב”ה טוב ומיטיב, ושיש יד מכוונת בהשתלשלות האירועים, יוכל לראות גם באותם אנשים ומצבים שמרגיזים אותו שליחים שנשלחו ללמד אותו משהו, לאתגר אותו, לעורר אותו ולסייע לו לגדול.
בנוסף לכך, המסורת קושרת את עקידת יצחק לראש השנה.
מעבר למסירות הנפש שגילה אברהם אבינו ולמוכנותו לוותר על רצונו האישי בפני רצון גבוה ממנו, אנו לומדים מן העקדה על עומק החיפוש אחר הקשר עם הבורא.
להמליך את המלך פירושו לרצות להיות קרובים אליו.
בשונה ממלך בשר ודם, הבא לגבות מאיתנו מיסים ולדרוש את ציותנו, מצוותיו של הקב”ה הן הדרך שלנו להתחבר אליו. לכן אין דבר מרומם ונחשק יותר מן הזכות לקיים את רצונו וליהנות מקרבתו.
כפי שכתב דוד המלך:
“וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב”
(תהילים ע”ג, כ”ח).
אבל מעל לכל אלה, בעומק העומקים, להמליך את הקב”ה פירושו לרצות שהחיים לא יעברו לידנו.
איננו רוצים שיהיו לנו מצד אחד “החיים” ומצד שני “עבודת ה'”. אנו רוצים שהחיים עצמם יהיו עבודת ה’.
כלומר, שנראה, נחווה, נחשוב ונרגיש את הקב”ה בכל פעולה שאנו עושים.
שהקשר עימו לא יהיה תחום רק לזמנים שבהם אנו מתפללים או לומדים תורה.
אנו רוצים שגם במאמצי הפרנסה שלנו נראה את יד ה’ המסייעת. בקשר עם בני ובנות זוגנו ננסה להבין כיצד הוא מדבר אלינו גם דרכם. ברעיונות הטובים שמנצנצים לפתע בתוכנו נזהה רמזים ממנו, ואפילו בתוך הקשיים שאנו חווים נרגיש את ידו החמה והאוהבת.
העולם הזה נקרא “עולם” מלשון העלם. הקב”ה בחר להסתתר בתוך המציאות.
כפי שנאמר בשיר השירים:
“הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים”
(שיר השירים ב’, ט’).
בראש השנה אנו מבקשים להסיר מעט מן המחיצה ולחוש אחדות עם הבורא דרך כל הופעותיו במציאות – אחד עם עצמנו, אחד עם הילדים שלנו, אחד עם בני ובנות הזוג, אחד עם ההורים, אחד עם הקהילה, אחד עם עם ישראל ואחד עם העולם כולו.
כפי שאומר הנביא:
“וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”
(זכריה י”ד, ט’).
כיצד נוכל לחוות את כל אלה ולהמליך עלינו את המלך באמת?
התשובה היא שהדרך לחיפוש קרבת ה’ חייבת לעבור גם דרך חיפוש הקרבה שלנו אל עצמנו.
אנחנו צריכים ללמוד לאהוב את עצמנו באמת.
לא אהבה המבוססת על כבוד מזויף, אגו ותענוגות הגוף, אלא אהבה אמיתית שמקורה בכבוד לעובדה שניתנה בנו נשמה אלוקית ושאנחנו נמצאים בשליחות בעולם.
זו משימת חיים ללמוד לשמח את עצמנו, לפרגן לעצמנו על הצלחות, להכיר בכוחות שניתנו לנו ולא להיות תלויים באופן מוחלט באישורים חיצוניים או באהבתם של אחרים.
בראש השנה איננו מתמקדים עדיין בבקשת סליחה אישית מאנשים אחרים. לכך יוקדשו בהמשך ימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
בראש השנה יש מקום גם לסליחה עמוקה מעצמנו: על שלא השכלנו לראות את הגודל האמיתי שלנו, על שוויתרנו על חלומות, על שהחלשנו את עצמנו בדיבורים פנימיים מקטינים ועל שלא הכרנו די הצורך באוצרות הגנוזים בתוכנו.
בראש השנה אנו מצהירים שאנחנו יוצאים למסע של שיבה אל עצמנו.
הרב קוק ניסח זאת בעוצמה רבה:
“כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְיֵלֵךְ וְיִצְעַד הָלְאָה מַעְלָה מַעְלָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה”
(אורות התשובה, ט”ו, י’).
אולי זו אחת המשמעויות העמוקות ביותר של ראש השנה.
לא רק להתחיל שנה חדשה בלוח השנה, אלא להסכים באמת להתחיל מחדש בתוכנו.
להיזכר מי אנחנו.
להיזכר מי ברא אותנו.
להיזכר לשם מה באנו לעולם.
ולהכניס את המלך לא רק אל בית הכנסת והתפילה, אלא אל הבית, העבודה, הזוגיות, ההורות, המחשבות, הפחדים, השמחות והחלומות שלנו.
“וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ”.
שנה טובה ומתוקה
ניר אביעד
– עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
