בפרשת “וירא”, העמוסה בכל טוב, נקרא, בין היתר, על סיפור החרבתן של הערים סדום ועמורה – ערים ששמן משמש עד היום כמשל לשחיתות אנושית וכדוגמה להידרדרות מוסרית. בערים אלו היה חוק עירוני שאסר על מתן צדקה לנזקקים, אסור היה להכניס אורחים, ומערכת המשפט תמיד תמכה בצד הפוגע. עובר אורח תמים שהזדמן לעיר הושכב על מיטה מיוחדת שמדדה את גובהו: אם היה נמוך מדי – היו מותחים את איבריו; ואם היה גבוה מדי – קיצצו את רגליו. בקיצור – מקום איום ונורא, שהקב”ה החליט להשמידו (לא לפני המשא ומתן המופלא של איש החסד, אברהם אבינו, אשר התחנן על נפשם גם של רשעים אלו).
רגע לפני שהאש והגופרית ניתכו על העיר, נשלחו מלאכים להציל את לוט, אחיינו של אברהם, ומשפחתו. הם נתנו להם הנחיה ברורה שלא להביט אחורה על מעשה ההשמדה:
“וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר: הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ… הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה” (בראשית י”ט, י”ז).
אך אשתו של לוט לא התאפקה – היא הביטה אחורה, וכתוצאה מכך מתה והפכה לנציב מלח:
“וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח” (שם, כ”ו).
מדוע דווקא נציב מלח? חז”ל מציעים שני הסברים. יש האומרים שהיא התקמצנה להביא מלח לאורחים ולכן נענשה מידה כנגד מידה. אחרים טוענים שעשתה מעשה חמור אף יותר – היא פרסמה ברבים שבביתה מסתתרים אורחים זרים, ובכך הביאה את אנשי העיר להתקהל ולבצע מעשי סדום באומללים.
הסבר נוסף מתייחס למהות המלח – חומר משמר שאינו משתנה. כוחו יפה לשימור, אך כאשר הוא מתנגד להתחדשות – הוא נעשה הרסני. אשת לוט סירבה להשתנות. היא התקשתה לשחרר את העבר ולהפנות פניה קדימה, ולכן הפכה לסמל הקיפאון והנוקשות – נציב מלח.
השפה העברית עצמה מרמזת לכך: מי שפועל הוא פעלתן, מי שמשקר הוא שקרן, ומי שעסוק בעבר הוא עבריין.
לכולנו יש נטייה להביט לאחור – על כאבים, אכזבות, וגם על הצלחות עבר. אלא שזיכרונות עודפים, בין אם שליליים ובין אם מתוקים מדי, משאירים אותנו תקועים. לא בכדי קבעו חכמים שאסור להזכיר לחוזר בתשובה את עברו (בבא מציעא נ”ח ע”ב) – מפני שהעבר עלול לעכב את ההווה.
אם הזיכרון מסייע לנו להשתפר – הוא מבורך. אך אם הוא מעכב, עלינו “למסגר אותו במקום” ולהמשיך הלאה.
תורת החסידות מרחיבה את הרעיון ומלמדת כי חטאה של אשת לוט מלמד על אופן ההבטה שלנו על הזולת. כשאדם אחר נכשל – באיזו עין אנו מביטים עליו? האם מתוך סקרנות, עליונות או חמלה?
במדרגת הנמוכה ביותר עומדת הסקרנות – “מה קרה שם?”.
במדרגה גרועה יותר – תחושת סיפוק מהנפילה של האחר.
ובמדרגה העליונה – מבט של חמלה, רצון לסייע, או לפחות להפנות מבט כדי לא לבייש.
האנושות, כך נראה, סובלת מ”סקרנות שלילית”. דיווחי תנועה מדגימים זאת היטב – פקקים לא רק בגלל התאונה, אלא גם בגלל הסקרנים. גם אנחנו, כשנעבור ליד תאונה, נאט את הרכב ונביט. זוהי משיכה בלתי מודעת לראות את כישלון הזולת – תחושת עליונות מדומה.
חז”ל קבעו: “הרוצה להגביה את עצמו – אל יבנה לחברו בור, אלא יבנה לעצמו תל” (במדבר רבה י”ג, ט’).
החסידות מדמה אנשים כאלה לזבובים – נמשכים אל הפסולת, חיים ממנה, ומתענגים על חולשת האחר. אם נהיה כנים, כל אחד מאיתנו נושא בתוכו “זבוב” קטן שכזה – זה שנהנה מרכילות עסיסית או מחדשות מביכות.
המפרשים מסבירים כי אשת לוט הביטה אחורה בעין של זבוב – לא מתוך רחמים, אלא מתוך שמחה לאיד. היא שכחה שגם היא ניצלה בזכות אברהם בלבד.
כאשר אדם רואה רוע ואינו מזדעזע אלא נמשך אליו – לבו כבר מאובן. זו הייתה מצבה של אשת לוט: לב קפוא, מבט שמחפש את הרע. לכן הפכה לנציב מלח – קפואה, משמרת את החטא.
לעומתה, בראשית הפרשה אנו רואים את אברהם אבינו:
“וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא” (בראשית י”ח, ב’) – גם הוא הביט, אך מבטו היה של חמלה ונתינה. הוא רץ לקראת עוברי אורח, פתח את אוהלו והעניק להם.
בעוד שאשת לוט קפאה אל העבר, אברהם נשאר חי, מתחדש, פתוח. גם בגיל מאה – עינו טובה, ליבו צעיר, ומבטו קדימה.
שבת שלום – ניר אביעד
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
